תנ"ך על הפרק - ויקרא טז - כלי יקר

תנ"ך על הפרק

ויקרא טז

106 / 929
היום

הפרק

סדר עבודת הכהן הגדול

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גּוֹרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣יידויָדָ֗יועַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ׃וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר׃וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר ה' אל משה וגו'. וקשה אם כן דבור ראשון להיכן אזל כי לא נזכר בו שום ציווי ולא שום הודעת דברים, ומה שפירש"י משל לחולה כו' אינו מתיישב כי בפסוק ראשון לא נזכר שום ציווי ונוכל לומר שד' מלות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. אינם מאמר הכתוב לנו אלא הקב"ה דבר אל משה ד' מלות אלו וזהו נוסח דבור ראשון כי רצה ה' להודיע למשה מצד איזו עון מתו שני בני אהרן, ועל כן הזכיר בו דבור קשה כי הוא מדת הדין ואח"כ אמר הנמשך מהודעה זו להזהיר את אהרן שלא יהיה נכוה בגחלתן ע"כ נאמר ויאמר אמירה רכה. וביאור הענין שבני אהרן היו ראויין לשליחות יד, על ויאכלו וישתו ויחזו את אלהים שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, והמתין להם הקב"ה כדי שלא לערבב שמחת התורה וכנגד זה בא ציווי זה לאהרן שאל יבא אל הקודש בכל יום שיש בו אכילה ושתיה כ"א ביום כיפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו, ע"כ הציע הקב"ה למשה הקדמה זו והודיע לו תחילה סבת מיתת בני אהרן בדבור ראשון כדי לומר לו באמירה שניה הציווי ואל יבא בכל עת אל הקודש, וזה נוסח דבור ראשון שאמר ה' למשה אחרי מות שני בני אהרן ומהו הדיבור בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמ"ש ויחזו את האלהים וא"ת היה לו לומר בקרבתם לפני, או אלי מצינו דוגמתו כמו שפירש"י פר' וירא (יט כד) בפסוק וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה' וגו'. ומ"ש וימותו היה לו לומר מתו מצינו דוגמתו ואשר לו שם לבו אל דבר ה' ויעזוב וגו' עזב מבעי ליה. ובזה מתורץ יתור לשון של וימותו שהרי כבר נאמר אחרי מות לפי שהראשון מאמר הכתוב לנו והשני דבור ה' למשה. גם יתכן לפרש בקרבתם לפני ה', לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה כמ"ש (תהלים נג) וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך, וכן אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש (ויקרא י ג) ואם נוכל לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשה זו נאמרה למשה קודם שאמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. אז קרוב לשמוע שאמר זה על מ"ש לו הקב"ה נוסח ד' תיבות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. ומה שפירש"י זה זרזו יותר מן הראשון כו' אולי כוונתו כי כבר נאמר (שמות יט כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' אל יהרסו לעלות אל ה' וגם שם זרזם על זה אך שלא נאמר שם שום עונש כ"א פן יפרץ בהם ע"כ הוצרך לזרזו שנית ולומר לו שלא ימות כדרך שמתו בניו. אבל אם כל הפסוק מן אחרי מות עד וימותו היא מאמר הכתוב לנו לא ידעתי מהיכן למד משה לזרזו שלא ימות כדרך שמתו בניו שהרי לא הזכיר הקב"ה למשה שום דבר ממיתת בני אהרן, ולדברינו הוא מיושב שמשה למד זה ממה שהודיע ה' טעם למיתת בני אהרן וסמיך ליה הציווי לאהרן ודאי הוא כדי לזרזו יותר מבפעם הראשון. דבר אל אהרן אחיך. מה ראה להזכיר כאן האחוה אלא לומר לך שאל יסמוך אהרן על האחוה לומר שלא ימות בבואו אל הקודש בזכותו של משה אחיו כדי שלא יהיה נאכל חצי בשרו כמו שפירש"י פר' בהעלותך (יב יב) על פסוק ויאכל חצי בשרו ע"כ אמר אע"פ שהוא אחיך מ"מ אל יסמוך ע"ז כלום. או אמר מאחר שאחיך הוא ואם ימות דומה כאילו נאכל חצי בשרך ע"כ עליך מוטל ביותר להזהירו. וי"א אע"פ שאחיך הוא בנבואה וכתיב במ"ת ועלית אתה ואהרן (שמות יט כד) ויבא לחשוב כשם שמותר למשה ליכנס בכל עת כי בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) כנאמן הבית הנכנס לבית אדוניו כל עת שירצה כך יכנס גם הוא על כן אתה צריך להזהירו ביותר. ואל יבא בכל עת אל הקודש. לשון בכל עת אינו מדוקדק כי משמע בכל עת לא יבא אבל לפרקים יבא, והאמת אינו כן שהרי אינו בא כ"א פעם אחת בשנה ואומר אני שטעם איסור ביאתו שמה תלוי בחטאת העם כי עונותם מבדילין בינם לבין אלהיהם וקלקולם מונע גם ביאת הכהן כי אשמת העם תלויה בו כמ"ש (שמות כח א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הורה שלא זכה לקריבה זו כ"א מתוך בני ישראל וכשישראל אינן זוכין גם הכהן התלוי בהם אינו זוכה לראות פני השכינה, כ"א ביו"כ שכל ישראל נמשלו ביום ההוא למלאכי השרת שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם, ע"כ דומה יום קדוש זה כאילו אינו מכלל העת והזמן כי כל ימות השנה בכלל העת דהיינו הזמן חוץ מיום זה. ורמז לדבר השטן עולה שס"ד וימות החמה במספר שס"ה, להורות שבכל ימות השנה שהשטן והיצה"ר שולט בבריות כולם בכלל העת חוץ מיום זה שאין לשטן ממשלה בו ע"כ אינו בכלל העת של כל ימות השנה אלא הוא עומד בעצמו נבדל מכל ימות השנה, וכשאמר ואל יבא בכל עת רמז שלא יבא כלל בשום יום שהוא בכלל העת כי אם ביום שאינו בכלל העת והוא ביום מחילה וסליחה שישראל נמשלו בו למלאכי השרת שאינם נופלים תחת העת ואינו בכלל ימות השנה שהשטן המחטיא מושל בהם וע"כ אין דין ששלוחם של ישראל יבא לראות פני השכינה. ונתן טעם לדבר כי בענן אראה ר"ל אילו היה שם גילוי שכינתי להדיא לא הייתי צריך למנוע ממנו הביאה שמה כי לא יראני האדם וחי (שם לג כ) אך מאחר ששכינתי בענן יכול הוא לראות כבודי כי הענן סבה לראיה זו לכך נאמר כי בענן אראה וע"כ אני צריך למנוע ממנו הראיה בכל ימות השנה שישראל מסגלים בו עבירות. בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו'. ואמרו במדרש (ויק"ר כא יא) פר כנגד אברהם, שנאמר (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. ואיל כנגד יצחק, שנקרב תמורתו איל, ושני שעירי עזים כנגד יעקב, שנאמר בו (שם כז ט) וקח לי משם שני גדיי עזים. כוונת מדרש זה לומר כשם שמצינו שגם למשה לא נראה ה' כ"א בזכות האבות כמ"ש (שמות ד ה) למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם וגו', כך כהן גדול ביוה"כ נראה אליו ה' בזכות האבות. ויש בכולם רמז ליו"כ כי מ"ש ואל הבקר רץ אברהם סובר מדרש זה שהיה ביו"כ כי גם רז"ל דרשו (בפרקי דר"א כט) בעצם היום נימול אברהם שנימול ביו"כ, וסובר שכל המעשה מן וירא ה' אל אברם באלוני ממרא הכל היה ביום אחד ואע"פ שעשה סעודה ביום ההוא מ"מ אחר שלא נתנה התורה עדיין היה מחמיר על עצמו ולא על אחרים. ואיל של יצחק יש במדרש שהיה המעשה ההוא ביום כיפורים (עיין ילקוט ראובני פר' וירא כב יד) וראייתו מן פסוק אשר יאמר היום בהר ה' יראה. שבכל שנה ביום זה ה' יראה כי בענן יראה שמה ה'. ושני שעירים של יעקב אמרו במדרש (בר"ר סה יד) שני גדיי עזים טובים. טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפר להם ביו"כ, ומאז הובטח יעקב על כפרת יום קדוש זה על ידי שני שעירים. כתונת בד קודש ילבש וגו'. לפום ריהטא נראה שזולת הכפרה יש עוד תועלת שני בכניסת כ"ג לראות פני השכינה אחת בשנה, כדי לחזק האמונה כדרך שנראה ה' לכל ישראל בהר סיני כדי לטעת בלבם דבור אנכי ולא יהיה לך כך מידי שנה בשנה רצה ה' להתראות אל הכהן שלוחם כדי לחדש האמונה בב' דברות אלו שהם יסוד האמונה ואם באולי עברו ישראל על לא תרצח ולא תנאף כי הם מקבילים מול דבור אנכי ולא יהיה לך כמו שבארנו למעלה פר' כי תשא על פסוק ויקומו לצחק (לב ו) ע"כ נצטוה הכהן ללבוש כתונת בד קודש כי הכתונת ארז"ל (ערכין טז.) שמכפר על ש"ד ומכנסי בד מכפרים על ג"ע, כדי שלא יתנגדו אל ב' דברות אנכי ולא יהיה לך ולכרות עליהם ברית חדשה בכל שנה ושנה, ולפי שבע"ז הקב"ה מעניש גם על המחשבה ע"כ נאמר ובאבנט בד יחגור כי האבנט מכפר על הרהור הלב (שם טז.) ולפי שבכניסה זו נענשו בני אהרן על שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס ע"כ נאמר באהרן ובמצנפת בד יצנוף כי המצנפת מכפר על גסות הרוח (שם טז.). ד"א לכך פרט אלו ד' בגדים. כנגד הדברים שנכשלו בהם בני אהרן והנה הכתונת ואבנט הוא על דרך שמסיק בילקוט (שמיני תק כד) שהיו בני אהרן מהלכים אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנו נוהגין שררה על הציבור, רבי אייבו אמר בפיהם אמרו דבר זה ר' פנחס אמר בלבם הרהרו וקשה במאי קמפלגי ומי הגיד להם שכך אמרו, או בלבם הרהרו. ונראה שדעת ר' אייבו נוטה לומר, מדקאמר כתונת בד קודש ילבש והכתונת מכפר על ש"ד, והיכן מצינו שבני אהרן נכשלו בחטא ש"ד, אלא ודאי שבפיהם אמרו דבר זה והיו מלבינין פני משה ואהרן באמרם שאינן ראויין להיות מנהיגים כי אם מצד שהם זקנים והמלבין חבירו חשוב כשופך דמים, על כן בא כתונת זה לכפר על ש"ד שלא יבא אהרן אל הקודש ויהיה עליו חשש חטא זה כי בני אהרן היו מלוכלכים בחטא זה וחזו את האלהים, ויען כי לא לפניו חנף יבא (איוב יג טז) לא יבא במגוריו רע על זה הזהיר את אהרן על כפרה זו בבואו אל הקודש שלא יבוא אל הקודש מלוכלך בחטא זה. ודעת רבי פנחס, מדקאמר ובאבנט בד יחגור המכפר על ההרהור ודאי בלבם הרהרו זה וכדרך שבארנו דברי ר' אייבו, ור' אייבו סבר שהאבנט מכפרת על ההרהור של עריות כי בני אהרן לא היו להם נשים ומי שהוא בלא אשה מלא הרהורי עבירה, ורבי פנחס סבר שהכתונת המכפר על ש"ד היינו לפי שלא עסקו בפריה ורביה ע"כ דומה כאילו שפכו דם כדמסיק ביבמות (סג:) תניא רבי אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית טו) שופך דם האדם וכתיב (שם ט ז) ואתם פרו ורבו, וטעמו של דבר כי דם זרעותיו הנה נדרש מידו. ומכנסי בד המכפר על ג"ע בעבור שנכנסו שתויי יין המרגיל לערוה וכארז"ל (יומא עה.) כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו למישור שנאמר (משלי כג לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ובמצנפת בד כי הוא מכפר על גסות הרוח וזה כולל כמה מיני עון שיחסו להם רז"ל התלוין בגסות הרוח הן שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס, הן מה שהורו בפני משה רבן, וכמה מיני עבירות זכרנום למעלה פר' שמיני (י א) ולפי שבני אהרן מתו על שחזו את האלהים בעוד היותם מלוכלכים בחטאים אלו ע"כ צוה לאהרן בבואו לראות כבוד ה' יהיה נקי מכל לכלוכי חטאים אלו וילבש ד' בגדי לבן אלו המלבנים החטאים האלו שאם יאדימו כתולע כצמר יהיו ועוד שכדרך שבא לראות פני השכינה לבושיה כתלג חיור כך בא ליראות בבגדי לבן. גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. נראין הדברים שב' שעירים אלו דומים ממש לשני גדיי עזים שעשה יעקב ליצחק ועשה את האחד מטעמים כאשר אהב החומר וזה חלקו של סמאל שניתן לו שוחד כדי שיקבל יעקב הברכות על חלקו מצד הגדי השני שעשה פסח לה' כדאיתא במדרש (פרקי דר"א לב) כי בו ביום ראשון של פסח היה אמר יצחק בני אוצרות טללים נפתחין היום כו' כך לדורות בב' שעירים אלו ניתן לס"מ חלקו כדי שיקבל יעקב חלקו מן הגורל אשר לה' וכן סמכם המדרש (בר"ר סה יד) האומר גדיי עזים טובים. טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות, וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפרים ביום כיפורים. ונשא השעיר עליו את כל עונותם. דרשו רז"ל (בר"ר סה טו) עונות תם זה יעקב איש תם, ובדין הוא כי כל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו וידוע שסמאל תמיד משתדל להחטיא את ישראל וכן עשו אדום כל מזימותם להחטיא את ישראל מצד ברכת והיה כאשר תריד ופרקת עלו (בראשית כז מ) ע"כ ראוי לטעון עליו כל עונות בני תם לומר שיעקב מצדו תמים הוא עם ה' ואתה גרמת להם לחטוא, ע"כ תשא את חטאתם אל סמאל שרו של עשו שנקרא איש שעיר ושליחתו אל ארץ גזירה דומה ממש למה שנאמר (יואל ב כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה. ושלח אותו ביד איש עתי ארז"ל (מובא בחזקוני טז כא) זה שהגיע עתו למות בזו השנה. לפני ה' תטהרו. כי אין יום כיפורים מכפר כ"א לשבים, (שבועות יג) וקודם שיכפר עליהם ה' חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העון לכך נאמר לפני ה' תטהרו ולפני משמש לשון קודם. וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר על פסוק מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדימתו לשוב אל ה' ק"ו לשון לפני, והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא תטהרו ע"י התשובה ואח"כ יטהר ה' אתכם ע"י הכפרה. והזהיר עוד על התשובה הפנימית הלבבית שהיא לפני ה' כי הדבר המסור ללב אינו נגלה כ"א לה' לבדו, שלא יהיה מן הצבועים הצמים ומתענים ומרבים תחינות כדי שיהיו מוחזקים לצדיקים והוא דור טהור בעיני הבריות ומצואתו הפנימית לא רוחץ, לכך נאמר לפני ה' תטהרו. ורז"ל (יומא פה:) דרשו, דווקא עבירות שלפני ה' דהיינו שבין אדם למקום יו"כ מכפר אבל לא העבירות שבין אדם לחבירו, ע"כ נאמר ועל כל עם הקהל יכפר ר"ל דווקא כשנעשו קהילה אחת להיות באגודה אחת להיות שכם אחד לעבוד את ה' אז הקב"ה מקבל תשובתם ולא בזמן שחלק לבם, ולפי שמדרך העולם שביום כיפור מבקשין מחילה זה מזה ולמחרתו חוזרים לסורם ע"כ נאמר (שמות לה א) ויקהל משה למחרת יו"כ עשה אותם קהילה אחת כדי שיהיו כן כל ימות השנה, ולפי שכל דברי ריבות נמשכים מן העסקים שבין אדם לחבירו על כן ישב לשפוט את העם למחרת יום כיפור כי עי"ז יהיו קהילה אחת וכל העם על מקומו יבא בשלום. ומטעם זה נקרא יום זה שבת שבתון. כי ביטול העסקים והשביתה סבה גדולה אל השלום, וכפל השביתה לפי שכל אדם יש לו המייה ותנועה חיצונית ופנימית. החיצונית ע"י כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות, וביום השבת אינו נח כי אם מן החיצונית, וביום קדוש זה הוא נח משתיהם כי אין גם אכילה ושתיה ע"כ נקרא שבת שבתון.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך