תנ"ך על הפרק - ויקרא יד - צרור המור

תנ"ך על הפרק

ויקרא יד

104 / 929
היום

הפרק

טהרת המצורע, צרעת הבתים

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת ׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר׃וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ים וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן׃וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֣בֶשׂ הָאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשָׁחַ֣ט אֶת־הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְקוֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת־הַֽחַטָּ֛את וְאֶת־הָעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּ֠חַטָּאת הָאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֮ מִדַּ֣ם הָאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֕ר עַל־הַמִּטַּהֵ֖ר מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת־הָעֹלָֽה׃וְהֶעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הָעֹלָ֥ה וְאֶת־הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר׃וְאִם־דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֮ מַשֶּׂגֶת֒ וְ֠לָקַח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן׃וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָֽה׃וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטָהֳרָת֖וֹ אֶל־הַכֹּהֵ֑ן אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת־כֶּ֥בֶשׂ הָאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשָׁחַט֮ אֶת־כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃וּמִן־הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן־הַשֶּׁ֣מֶן ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל־מְק֖וֹם דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃וְהַנּוֹתָ֗ר מִן־הַשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְעָשָׂ֤ה אֶת־הָֽאֶחָד֙ מִן־הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן־בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ׃אֵ֣ת אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת־הָאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת־הָאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטָהֳרָתֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת־הַבָּֽיִת׃וְרָאָ֣ה אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן־הַקִּֽיר׃וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן־הַבַּ֖יִת אֶל־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת׃וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃וְאֶת־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָׁפְכ֗וּ אֶת־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃וְלָקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל־תַּ֣חַת הָאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת־הַבָּֽיִת׃וְאִם־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא׃וְנָתַ֣ץ אֶת־הַבַּ֗יִת אֶת־אֲבָנָיו֙ וְאֶת־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃וְהַבָּא֙ אֶל־הַבַּ֔יִת כָּל־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָֽיו׃וְאִם־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּה לֹא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע׃וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפֹּ֣ר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃וְלָקַ֣ח אֶת־עֵֽץ־הָ֠אֶרֶז וְאֶת־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת ׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֮ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃וְחִטֵּ֣א אֶת־הַבַּ֔יִת בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת׃וְשִׁלַּ֞ח אֶת־הַצִּפֹּ֧ר הַֽחַיָּ֛ה אֶל־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר׃זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

זאת תורת המצורע. ראוי היה לסמוך בכאן תורת הבתים לתורת הבגדים. כמו שאמר ולצרעת הבגד ולבית. או שיאמר טהרת המצורע קודם נגעי הבגד. כמו שאמר טהרת הבתים אחר נגעי הבתים. אבל מפני שהתחיל בטהרת הבגדים רצה לפרש מיד טהרת המצורע אחר טהרת הבגדים. ואולי עשה זה לפי שהבגדים הם כבודו של אדם כמאמרם ז"ל. ולפי שאין אדם בלא בגדים אמר טהרת הבגדים מיד. לפי שהם דברי האדם עצמו. ואחר שהתחיל בטהרת הבגדים גמר טהרת האדם שהוא תורת המצורע. ואחר שגמר דין האדם חזר לדין הבתים שהוא כמו דבר חיצוני באדם: ואמר זאת תהיה תורת המצורע. להורות על מה שארז"ל זאת תהיה תורת המוציא שם רע. לפי שלשון הרע היא עבירה חמורה מכל שאר עבירות שהם סבת הנגעים. שהם י' דברים שמנו ז"ל. והלשון הרע כבר אמרו שהוא שקול כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. בע"ז כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. בגילוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה. בש"ד כתיב גדול עוני מנשוא. ובלשון הרע כתוב לשון מדברת גדולות. ואחר שהיא שקולה כנגד אלו השלשה. היא שקולה כנגד כל העשרה דברים שבעבורם באים הנגעים. ולכן אמר בכאן זאת תהיה תורת המצורע שהוציא שם רע. וכאן כלולים כל העשרה דברים. והטעם בזה לפי שכבר ידוע שהנפש יש לה חליים כחליי הגוף. כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. וכן דרכיו ראיתי וארפאהו. וכמו שחליו הגוף יש קצת מהם שהם חלאים מסוכנים. כן חליי הנפש יש מהם מסוכנים. וחליי הגוף לפעמים יקראו מסוכנים אע"פ שיהיו קלים. כמו חולי השינים שאינו מסוכן. אלא מפני שאין לו רפואה. כן יקרה בלשון הרע שנראה שהוא קל ואין בו מעשה. ומפני קלותו אין לו רפואה. באופן שהוא קשה מהחמורים. כי לפי חומרתם מבקשים להם רפואה. אבל לשון הרע מפני שנראה להם קל אין חוששין לרפאותו. ולפעמים יקרה החולי מסוכן אע"פ שאינו מסוכן ויש לו רפואה. אלא שהרפואה היא נמאסת. ויבחר החולה מות לעצמותיו קודם שישתה או יקח רפואה. וכן לשון הרע אע"פ שאינו חולי מסוכן. מפני שרפואתו נמאסת הוא מסוכן. כי רפואת הלשון הוא שיבקש מחילה מאדם שהוציא עליו שם רע. ואותו אדם הוא אהוב לו. ואיך ילך לומר לו אני דברתי ממך לה"ר. וקודם ימות שיאמר זה. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת. ויקרא מסוכן לפי שרפואתו רחוקה מהלך יום או יומים. ובעוד שילכו להביא רפואה ימות החולה. כן החולי לשון הרע רפואתו רחוקה. לפי שהוא דיבר מאנשים רבים שאינו מכיר. או שהם רחוקים. ואולי ימות קודם שיראם. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת ואין הרפואה רחוקה ועכ"ז יקרא מסוכן. לפי שהחולי נסתבך בגוף סבוך חזק. כן לשון הרע נסתבך בגוף. לפי שאין דבר שיורגל יותר מהלשון. והדיבור ביום ובלילה תמיד לא יחשו. ובהכרח הוא לחטוא כאומרם וכל המרבה דברים מביא חטא. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים יקרא החולי מסוכן אע"פ שיהיו לו כל הרפואות טובות וקרובות. לפי שהחולי מצד עצמו הוא מהחולאים המסוכנים. כן לשון הרע חולי מסוכן מאד. לפי שברוב דיבורו והתגברותו מדבר בהשי"ת. כאומרו אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שבכאן רמז שבהתגברות הלשון לדבר גדולות ובהתמדת הדיבור. שזהו שפתינו אתנו ביום ובלילה. עד שבזה אומרין מי אדון לנו. וז"ש מות וחיים ביד לשון. עד שלזה אמרו שקולה עבירת לשון הרע מע"ז וג"ע ושפ"ד. לפי שבה נכללים החלאים והעונות. עד שלזה הזכיר תורת המצורע שהוא המוציא שם רע מכל שאר העבירות. וכן אמרו שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. והיא קשה מכולם והיא משלחת מדנים בין אחים. ואמרו אל תתן את פיך. אל תתן ללשון שהוא אחד מהאברים לה. מהחטיא את בשרך כל גופך. למה יקצוף האלהים על קולך. קול לשון הרע. וחבל את מעשה ידיך בצרעת. ולכן כמו שבחליי הגוף אין חולי מוכן להתדבק באדם כמו חולי הצרעת. כן בחליי הנפש אין חולי שיוציא האדם מדעתו ושיפסידהו כמו לשון הרע. וכן אמרו אין נגעים באים אלא על לשה"ר: ואמר והובא אל הכהן. לפי שאמר למעלה נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. כן אמר בטהרה והובא אל הכהן. לרמוז שאין טהרתו אלא ע"פ כהן כמו שהיתה טומאתו. וזה לרמוז שאע"פ שיראה הוא סימני טהרה בעצמו אין מועיל לו אלא ע"י הכהן. ולכן צריך לשלוח לכהן שיבא ויראנו. וזהו והובא אל הכהן ואז ויצא הכהן. שאם הדבר כפשוטו שכבר הובא לכהן. איך יחזור לומר ויצא הכהן. ואולי הרמז בזה לפי שטומאת נגעים וטהרתן כולן גזירת הכתוב שהשי"ת גזר על זה האיש להענישו עד זמן ידוע. ואחר שהשלים זמנו. השי"ת גוזר על הנגעים שיתרפאו. וזהו ביום טהרתו. שהגיע זמן טהרתו ונשלמה גזירתו והובא אל הכהן הידוע הוא הכהן של מעלה. שאחר ששב מחטאתו ונשא עיניו לשמים והגיע מחשבתו למעלה. בזה והובא אל הכהן של מעלה. ואחר כך ויצא הכהן וראה שנרפא הנגע למעלה ולמטה. ואז יקריב קרבנו הנזכר בפרשה לכפר על חטאתו. ולהתודות עליו ולומר שלא ישוב עוד לחטאתו. ולכן צוה שיקח שתי צפרים חיות טהורות. כלומר בריאות וטובות. ורז"ל נתנו טעם לפי שהוא [עשה] מעשה פטפוט לפיכך יביא קרבן פטפוט. וזהו שאמרו אילין ציפרין קולנין הן ולשון הרע בעל קול. יבא בעל קול ויכפר על בת קול. עץ ארז ואזוב ושני תולעת. רמז למה שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'. וצוה לשחוט את הצפור האחת. לרמוז לו שצריך שיחשוב עצמו כמת. כי המצורע חשוב כמת כמו שאמר מלך ישראל בענין נעמן. האלהים אני להחיות ולהמית. וזהו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס. לזכר כי עפר הוא ואל עפר ישוב. על מים חיים רמז לתורת השם שנקרא מים חיים. שצריך לעסוק בה ובה ישתה וישכח רישו. את הצפור החיה. יקח אותה לפי שהיא רמז שבחרטתו ובתשובתו יחיה וירפא מצרעתו ומטומאתו. ולכן צריך לאגוד כל אלה הדברים ולטבול אותם בדם הצפור השחוטה. ולא יהיה נרגן מפריד אלוף ולא יהיה מפריד בין אחים. אלא לחבר את האהל להיות אחד. והזה על המטהר שבע פעמים. לטהרו ממה שאמרנו שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וכן זה המספר כולל מספר רב לכלול בו העשרה דברים שבהם נגעים באים. וצוה לשלוח את הצפור כחיה על פני השדה. להורות שכמו שהצפור הזאת משתלחת על פני השדה ובידה לשוב. כן זה האדם בידו לשוב מחטאתו. אחר שהכל הוא בבחירתו. ולכן צריך לשים על לבו לבלתי התגאל בכל התועבות האל. ואם תשוב הצפור המשולחת היא מזומנת כנגדו: וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. כאומרו רחצו הזכו וגו'. וגלח את כל שערו. לדופי ולגנאי. לפי שהשער לאדם לכבוד ולענוה לכסות המצח. וזהו העיז מצחו בגאותו ובחטאתו. וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. להורות שטומאת הצרעת כפולה. לפי שחטא בעונות כפלים. ולכן צריך לישב שבעת ימים חוץ לאהלו. ואח"כ ירחץ בשרו וביום השמיני יקח שני כבשים וכבשה אחת. וצוה לעשות מהם אשם וחטאת. להורות על חטאתו ועל אשמו. ועולה ומנחה. העולה לכפר על הרהור הלב ועל חמדת הלב לפי שהיה צר עין. והמנחה להודות לה' ולהקריב לו מנחה. אחר שהשי"ת נתרצה לו כאב את בן ירצה. והנה הכתוב רצה להורות בכאן איך חטאתו ועונו כולל כל החטאות והפשעים. וכן רצה שיהיה קרבנו כמעט כלול מכל הקרבנות. מאשם וחטאת ועולה ומנחה. כמו שאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו'. ושלמים לא צוה בכאן. להורות שעדיין אינו ראוי לשלמים עד שנראה אם הוא צדיק תמים. או אם חוזר למטעמי גחלי רתמים. וחתם הפרשה וכפר עליו הכהן וטהר. להורות שטהרתו אינה תלויה אלא בכפרת העונות. ואחר שהשלים טהרת המצורע הזהיר בנגעי הבתים ואמר כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. כי זאת בשורה להם כמאמרם ז"ל. בענין שימצאו המטמוניות שטמנו האמוריים מפחד ישראל. ואמר כי תבואו אל ארץ כנען. כמו שאמרו רז"ל שחטא האדם והביא נגעים על ביתו. וזהו חסד השי"ת על יריאיו. כמו שחטא חם ונתקלל כנען. כאמרו ארור כנען לפי שכנען היה ארור. וחם נתברך מפי השי"ת. ולכן הזכיר בכאן כנען. ואמר גם כן כי תבואו אל ארץ כנען. להורות שדין זה אינו נוהג בחוצה לארץ לפי שהיא ארץ טמאה. אלא בארץ כנען לפי שהיא ארץ קדושה. ויכול לשרות בה טומאה. ולכן אמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הידועה. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וזאת בשורה גדולה להם שבעונותם תלקה ארצם: והנה נגעי הבתים באים על צרות העין. לפי שהיא חמורה מאד כמו לשון הרע. ולכן אמרו שאפילו העופות מכירין בצרי העין. שנאמר כי חנם מזורה הרשת לעיני כל בעל כנף. לפי שהוא חושב שכל העולם שלו ובכח ידו עשהו. ולכן הוא להוט אחר החמדה והתאוה. וצרות העין בא מצד החמדה. והיא אם לכל המחלות ולכל העבירות. והרי הוא ככופר בעיקר כמו הבעל לשון הרע שאומר מי אדון לנו. ולכן בדברות שהם ה' כנגד ה'. אמר לא תחמוד כנגד כבד את אביך. לפי שאינו מכבד את אביו ואינו מאכילו ואינו משקהו מצד החמדה. ומי שאינו מכבד לאביו אינו מכבד את השי"ת לא בגופו ולא בממונו. והרי הוא ככופר בעיקר. אחר שחושב שהעולם שלו וביתו שלו. וזה היה עון סדום וחברותיה. וכן עון ישראל באומרם אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו'. וז"ש והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן התירוש והיצהר. ואני הנותן ולא אחר. לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו. בענין שיכירו כי אני הנותן ולא אחר. וכן זה היה עון נבל הכרמלי שנגפו ה' בעשרה ימים. לא על דוד בלבד. אלא לפי שהיה צר עין וכפר בעיקר וחשב שהכל שלו ולא מיד ה'. ולכן אמר מי דוד ומי בן ישי וגו'. ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. הנה בזה הורה על רשעתו. כי בצרת עינו ובנבלותו היה חושב שהיה לחמו ומימיו. וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ולכן אמר ולקחתי את לחמי. ולא אמר את הלחם. ועליו נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים. לרמוז כי אחר שלא עשה טוב עם דוד ואנשיו הרי הוא כופר ביחודו של עולם. וזהו אין עושה טוב אין גם אחד. ולכן רמז בכאן ואמר כי נגעי הבתים באים על צרות העין והיא שקולה כנגד מוציא שם רע. וז"ש ובא אשר לו הבית. ודרשו רז"ל מי שמיחד כליו לו. ואינו רוצה ליהנות לשכניו. כשבאים אצלו ואומרים השאילני קרדומך או נפה וכברה והוא אומר אין לי כלי זה. וכל זה לפי שחושב שהכל שלו ובידו החזקה קנהו ואומר כמה טרחתי לקנות כלי זה ועכשיו בא זה לכלותו. ילך ויטרח כמו שאני עשיתי. ואינו רואה כי השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל. וזהו ובא אשר לו הבית. כלומר שהוא חושב שהבית שלו והוא בעל הבית. וזה שקר כי השי"ת הוא בעל הבית. כאומרו לה' הארץ ומלואה ולא שלכם. וזה היה אומר דוד כנגד בני דורו שהיו חושבים שהעולם שלהם. ולכן אמר להם לה' הארץ ומלואה והרי אתם בבית של שכירות. ומי שדר בבית של שכירות כל מה שעושה בה מפסיד. ולכן אינו רוצה לקבוע בה אפילו מסמר אחד. ולכן ראוי לעשות בזה העולם כאלו הוא שאול ואין לו חלק בו. כאומרו כי לא תדע מה ילד יום. וזהו האיש שהיה צר עין חשב שהבית שלו וכל הכלים שלו ולכן אינו רוצה להשאיל לאחרים. ולא ראה שאין העולם מתקיים אלא עני בעשיר וחכם בטפש. בענין שבזה הוא כופר בבריאת העולם. ולכן רצה שתגלה רעתו בקהל ושיראו הכלים. ואיך הוא שקרן ולא נאמן וצר עין ושביתו מלאה כלים. ולכן כתב וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית. והוא בפחיזותו ובנבלותו קורא לשכניו שיסייעוהו לפנות את הבית בטרם יבא הכהן ויפסיד כל כליו. וכשנכנסים השכנים מוצאים כל הכלים ורואים אותם כלים שהיו שואלים ממנו. ואומרים ראו פלוני כי בצרות עינו היה מכחיש באלו הכלים. והשי"ת רצה לגלות קלונו וחרפתו לעיני כל רואה. זה יישוב פשוטו של פרשה. וכבר רמזתי לך בענין נגעי הבגדים איך כל זה בא מצד רוח הטומאה ומצד השדים והמזיקים: ועתה שמע מה שכתב הקדוש רשב"י ז"ל בזה כי הוא יסוד מוסד. וכל דברי בזה הספר סובבים על דבריו ועל דעתו לפי שהיא תורת אמת. והתחיל בזאת הפרשה ואמר הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט בחצי ימיו יעזבנו. וכתב כי מה שאמרו החבריא בזאת הפרשה שהיתה בשורה טובה מפני המטמונות טוב הוא. אבל דנא פשרא דמלתא. כי דרכי האמוריים היו ידועים שכל יסודם היה על שקר וכזב. וכל מעשיהם היו מיוסדים על צד הכישוף. ולכן כשבונים ביתם מיד בבנין היסוד היו מיסדים אותו על שורש פורה ראש ולענה. והיו אומרים כשמשימין האבן הראשה לשם שד פלוני ולשם ע"ז פלונית. באופן שמאותו עת רוח רעה שורה בבית ומטמא כל אשר בבית. וכן היו עושים כל מעשיהם לשמות ידועים מרוח הטומאה. באופן שכל ארץ ישראל היתה מליאה גלולים ושקוצים ושדים. ולפי שבנו ביתם בלא צדק רצה השי"ת לגלות לישראל זה הסוד. ורצה שאחר שהוא קדוש ומשרתיו קדושים. שישראל יהיו טהורים ולא יהיו קללה בגוים אשר ה' מאביד מפניהם. ולכן עשה בחכמתו וביכלתו ענין נגעי הבתים. בענין שאותו שד הצורר שעל שמו נבנה הבית שיצא מהיסודות ויתפשט בבית. עד שיתראו בבתים כתמי נגעים כמו שנראים בבגדים. בענין שבזה יבא הכהן הקדוש ויצוה להרוס הבנין והיסוד שהוא טמא. וישליכוהו מחוץ לעיר אל מקום טמא. כי טמא הוא וטמא שמו ורוח עועין בקרבה. וכל זה בא מצד זוהמת נחש הקדמוני שהוא ארור וטמא זהו כי נגע בכף ירך יעקב. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ולכן אמר ובא אשר לו הבית. כי אין הנגע והמטמון נראה אלא לבעליו: ואמר כנגע נראה לי בבית ולא נגע. שאפילו חכם גדול אינו יכול לגזור שהוא נגע אלא כנגע נראה לי בבית. ולא אמר היה לי בבית אלא נראה לי לפי שבעל הבית אין ניתן לו רשות לראות זאת המראה הטמאה ולא לאחרים. ולכן אמר כנגע ולא נגע. אלא מראה שד ורוח טומאה שלפעמים נראים ולפעמים אינם נראים. לפי שכל דרכיהם דרכי היתול ושחוק. עד שברוב טומאתם והרגלם. נשאר בבית כמין כתמים או כמין נגעים. וכל זה מרוח הטומאה. ואל תתמה כי זה דבר ידוע בבתים הכבדות ובמרתפות היין. שמצוין שם שדים וקורין אותם בעלי בתים. וצוה ופנו את הבית בטרם יבא הכהן. לפי שאם לא בא הכהן הכל בחזקת טהור. אבל משבא הכהן בקדושתו ובחכמתו ובמראה עיניו שרואה את הבית. יש לו סימנים ידועים. וכדי להוציא אותה טומאה ואותו שד ממקומו אז הוא מטמא כל אשר בבית. כי טמא הוא וטמא טמא יקרא. אז צוה שיסגיר את הבית שבעה ימים. בענין שיעבור יום שבת קדש עליהם. וכבר הודעתיך בפרשת בראשית שנבראו המזיקים בע"ש. ולפי שקדש עליהם היום לא נגמרו מכל וכל והם בורחים מאימת שבת. ואז יראה אם פשה הנגע וחלצו את האבנים. לפי ששם היה מושבם. ואם ראה שחזר ופשה. אמר שהוא צרעת ממארת. מאותו ארור הוא שטן הוא יצר הרע. ונתץ את הבית. ויסיר היסודות. באופן שיוציאו אותם השדים משם ורוח הטומאה שעליה נבנה הבית. ולקחו אבנים אחרות. ויעשו יסוד ובנין בשם ה' אל עולם. בענין שתהיה קיום לבית וליושביה. הפך בונה ביתו בלא צדק. וכל זה סבב הש"י לטהר את הארץ ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ. וכבר הביאו שם שהיו שני חכמים הולכים בדרך וראו יהודי אחד שהיה מוליך בן אחד על החמור שחלה את רגליו ועקם פיו פתע פתאום. והיה מוליכו למערה אחת שהיו מוליכין שם העורים והפסחים לרפאות. ושאלו לו וספר להם כל המאורע. ושאלו לו אם בזמן אחר אירע כן לאדם אחר באותו בית והשיב להם שמעתי שיש זמן רב שקרה כן לאדם אחר. ואמרו לו שזה היה מצד רוח הטומאה ושיש בבית כדמות שד שמסבב זה. ושילך לביתו ויבטח בשם ה'. ולא רצה אלא נכנס למערה וראה בחצי הלילה שד א' שהיה מביא פך של שמן בידו ומביא עליהם ומתרפאים. וכשהגיע אצלו ולא משחו בשמן א"ל למה לא תמשח לזה שהוא חולה. והשיב לו לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סותר ובונה כך הקב"ה. וכל זה כדי להטעותם אני עושה. ואיני עושה להם תרופה אלא שאני יודע כמה זמן תשמש המכה. וכשמגיע זמנה אני מושח וחושבים שאני עושה. והיינו דכתיב וחלאים רעים ונאמנים. נאמנים עד שמגיע זמנם שגזר עליהם יוצרם. ואז יצא משם היהודי והלך לביתו בבנו מת. ופגע באותם חכמים וספר להם כל המאורע ושמחו. זהו סוד אלו הנגעים וטעמם האמיתי. אח"כ צוה לחטא הבית בקרבן המצורע כמו שכתוב למעלה. ואין להאריך בו: וחתם להורות ביום הטמא וביום הטהור. שזאת התורה ניתנה לכהן שהוא בעל הוראה. ואמר ולהורות שאין אדם רואה את הנגעים עד שיורנו רבו. וכן אמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר אף נגעי קרוביו. אם כן מי ראה נגע מרים אחות אהרן. אחר שאין קרוב רואה את הנגעים. הקב"ה אמר להם אנא כהנא מסגירה ואנא מטהרה שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים. וגם הם אמרו ה' פעמים נאמרה תורה בצרעת. ללמדך שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בה' חומשי תורה. ואין נגעים באים אלא על לשון הרע. ולכן נתחייבו ישראל בזיבה ובצרעת דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא. שפרחה בהם הצרעת מצד שם רע של העגל. ולכן סמך בכאן ענייני זיבת האדם וטומאת נדה. לפי שכולם נמצאו מצד העון ומצד הטומאה. וכן מצד טומאת אדם הראשון וחטאתו. כי באותו זמן שעמד פרוש מאשתו נתהוו ממנו כל מיני זיבה וטומאה. ולכן אמר איש איש כי יהיה זב מבשרו שנמשך לזה האיש מצד איש אחר. וכן איש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואחר שפירש טהרת האיש וכפרתו. חזר לטומאת האשה שנמשכה מצד טומאת חוה. כאומרו הרבה ארבה עצבונך והרונך. ולכן אמר ואשה כי תהיה זבה וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. שהטומאה נכפלה בה מצד רוח הטומאה הגוברת בה. ויפה בקרבן טהרתה. כדי לטהרה מטומאתה ולכפר על חטא חוה. לפי שכל אלו הדברים נמשכו ממנה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך