תנ"ך על הפרק - ויקרא יא - צרור המור

תנ"ך על הפרק

ויקרא יא

101 / 929
היום

הפרק

החיות המותרות והאסורות באכילה

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃וְאֶת־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעָזְנִיָּֽה׃וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה וְאֶת־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם׃וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף׃כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־לאל֤וֹכְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃אֶת־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת־הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת־הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת־הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת־הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃לְֽכָל־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע ׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא׃וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכָל־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם׃וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃וְכָל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ׃מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל־כְּלִ֖י יִטְמָֽא׃וְ֠כֹל אֲשֶׁר־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם ׀ עָלָיו֮ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא׃וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כָּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃וְכִ֤י יֻתַּן־מַ֙יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם׃כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי׃זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ׃לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

זאת החיה אשר תאכלו. לפי שאמר למעלה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אשר זה ראוי לאהרן. לזה נשתתף אהרן עם משה בדיבור זה. וזה גם כן לכבודו פעם אחר פעם. ולכן אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ולמה חזר לומר לאמר אליהם. פירושו אליהם יחד שאהרן כמו משה שמע הדבר מפי השם. לפי שדינים אלו מסורים לכהנים. וצוה עכשיו במאכלות אסורות ובדיני הטומאה במגע ובמשא. להורות כי אחר שהשרה הש"י שכינתו ביניהם והוא טהור ומשרתיו טהורים. ראוי להם שיהיו טהורים ונקיים במאכלם ובמגעם ובמשאם. כי אין ראוי שהשכינה תהיה שורה על הטמאים וכן אלו המאכלות אסורות והבהמות הטמאים. מטמטמים את הלב. ומחשיכים הנפשות הזכות. ומבלבלים השכל. כמו שאמרו ונטמתם בם. וכמו שצוה בכהנים שלא ישתו יין שהוא מבלבל השכל. כאומרו אל מלכים שתה יין פן ישתה וישכח מחוקק שהיא התורה. כן צוה בישראל שלא יאכלו דברים אסורים ודברים טמאים המטפשים את הלב. כי לכן נתן להם לחם אבירים לחם דק לזכך שכלם. ואין מי שיאכל דברים הפכיים לכוונה זאת. ולכן כתב הקדוש בפרשה הזאת על פסוק כל עמל אדם לפיהו. שכל העונשים שאדם עובר בעולם הנשמות. הוא בעבור אכילת ושתיית הדברים הטמאים. לפי שהוא מטמא גופו ונפשו בהם. וכן בדברי נבילות וטריפות. וכן בנבלות הפה. וזהו כל עמל אדם בעוה"ז הוא בעבור פיהו. וגם הנפש לא תמלא לא אשלימת עונשהא. כי אף בכל העונשים והייסורין שעוברת שם. לא תמלא ולא נשלם עונשה הראוי לה: ולכן צוה בכאן בבהמה המפרסת פרסה ומעלת גרה. שמעלת המזון דרך הגרון לעכלו יפה. ובזה היא חיה ובריאה וזהו זאת החיה. וכן בדגים אשר לו סנפיר וקשקשת במים. כי הדגים הטובים מהם מזיקים מצד לחות המים ומצד שהם נטבעים ביון מצולה ואין מעמד. אבל כשיש להם סנפיר הם שטים במים כאלו פורחים באויר. ומיבש קצת לחותם. וכן הקשקשים הם להם מגן וצנה כנגד המים והטיט. באופן שאין בהם כ"כ לחות ועפוש. וז"ש שקץ הם לכם. שאתם טהורים וזכי הנפש והשכל. ולכן מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו ליהנות מהם בסחורה. וזהו שאמרו כל דבר שאיסורו איסור תורה אסור לעשות בהם סחורה. זהו בנבלת דג טמא. אבל בעודנו חי שקץ הוא ג"כ. וזהו אומרו כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים. כי בעוד שהם במים הם חיים ובצאתם משם הם מתים. שקץ הוא לכם. וכן בעופות אמר שקץ הם לכם את הנשר ואת הפרס. לפי שהם עופות דורסים ויש להם ארס וממיתין ושורפין בו. ראוי שיהיו טמאים לעם הקדש. וזהו שקץ הוא לכם שאתם עם קדוש. וראיתי כתוב כי בכאן רמז על המלכיות את הנשר זו מלכות יון. ורמז על אלכסנדרוס שעשה לו כנפים כנשר לעוף השמים. והפרס זו מלכות פרס. לפי שזה העוף הנקרא פרס אינו נמצא אלא במלכות פרס. והעזניה זו מלכות אדום. שהיא מלכות עזה ותקיפה כברזל. ומלכות בבל. לפי שנאבדה ולא נשאר לה נין ונכד. אמר עליה ואת הדאה ואת האיה למינה. לפי שלא נודע מקומה איה. וצוה כל זה לטהרת ישראל. כמו שצוה בכהנים להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ולכן סמך פרשה זו לכאן. וכן סמך פרשת טומאה וטהרה לפרשת שמיני ולפרשת יין ושכר. להורות לנו כי כל אלו הקרבנות היו לשתשרה שכינה בישראל. ויתבסם העולם ויתחזק כמבראשונה. לפי שעמודי שמים ירופפו בחטא אדם הראשון. ולכן בא אהרן ובניו לכפר על עונם. ולא נתבסם העולם עד שמתו בני אהרן במקום אדם הראשון ובניו. ולכן כמו שצוה לאדם הראשון. ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כן צוה בכאן לאהרן ולבניו יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו. כמו שמת אדם הראשון שאכל מעץ הגפן כדעת רז"ל. וכמו שצוה לאדם הראשון ולכהן. כן צוה לישראל את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. בענין שלא יטמאו גופם ונפשם כמו אדם הראשון. בין במאכל טמא בין בנגיעת דבר טמא וכן במשאם. ובזה המשיך כל הפרשה: אח"כ אמר ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וכל הנושא. להזהיר להם על נגיעת הטמאים ומשאם. כמו שהזהיר על אכילתם. וכן אמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. להבדילם מכל שרץ המים. ורז"ל אמרו ג' דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו באצבע ואלו הן. מנורה. ראש חדש. שרצים. מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה. ר"ח דכתיב החדש הזה לכם. שרצים וזה לכם הטמא. וכי ימות מן הבהמה. להוציא הטריפה. ורז"ל אמרו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה. והאוכל מנבלתה. מנבלת הטהורה שחשב שהיא שחוטה. וכל השרץ השורץ על הארץ. הנולד מהעיפוש בלי זווג זכר ונקבה לא תאכלום. כי שקץ הם כשקצים הנולדים מן הזיווג. ולא תשקצו את נפשותיכם. כי הם טמאים ומזונם משקץ הנפשות. כמו שמשקץ הגופים. ויש כאן שיקוץ נפש וטומאה גופנית. ולכן אמר ונטמתם בם בלא אל"ף. לפי שמטמטמין את הלב. ולכן והתקדשתם במעשיכם. והייתם קדושים במדעכם. ותהיה הקדושה על ב' פנים. קדושה גופניית. וקדושה נפשיית. הגופנית היא ההרחקה מכל טומאה ומכל חסרון. והנפשיית אמונה טהורה וידיעה ישרה. כי קדוש אני ולא לפני טמא שפתים יבא. ולזה כוונו רז"ל אם אתם מקדשים עצמיכם למטה אני מקדש אתכם למעלה. וכן אמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש אני זה שמן ערב. וכל זה להעביר הטומאה והזוהמא. וכן רמז בשמן ערב. על התורה שנקראת שמן. שראוי לדבר בד"ת על השולחן. כאומרם כל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום. ואחר שאני קדוש אל תטמאו את נפשותיכם במאכלות טמאות. אחר שאני מקדש נפשותיכם למעלה. והנה רמז להם בכאן שעשה להם שני מיני טובות. טובות הגוף וטובות הנפש. כנגד טובות הנפש שע"ז נקראו עם קדוש ועם סגולה. אמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. שלשה קדושות לכלול בכאן שלשה עולמות. כנגד עולם העליון אמר כי קדוש אני. ולכן לא תטמאו את נפשותיכם. בענין שתזכו לעלות למעלה. וכנגד הטובות הגופניות שעשה להם. אמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. שבכאן כלל כל הטובות. ולכן והייתם קדושים בזה העולם. כדי שתהיו מוכנים לעלות אל עולם האמצעי ואל עולם העליון. וזהו כי קדוש אני: זאת תורת הבהמה והעוף. כלומר ראו עומק תורתי. כי אם אתם רואים בעיניכם מתורת הבהמה והעוף תוכלו להשיג זכות הנפש ועולם העליון. מה יהיה מתורת האדם. בענין שבזה אתם מובדלים מהכנענים וזהו להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ואולי רמז בזה כי קדושות ישראל אינה תלויה באלו המאכלות לבד. אלא בין טמא לך לטהור לך. כגון דברים המותרים ואמרים נהגו בהם איסור ומי שהיה נזהר מזה. כ"ש בדברים האסורים. וזהו בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כאומרם זכרונם לברכה אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלים הם. ובזה תלויה טהרת ישראל לקדש עצמם במותר להם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך