מחתתו. שם לכלי שמורידין עליו גחלי אש (קאָהלענשויפעל) תרגום ירידה חות, ומענין מי יחת עלינו (ירמיה כ"א) יחד על עפר נחת, ונאמר תמיד חתי' אצל גחלים, לחתות אש מיקוד (ישעיה ל') גחלים אתה חתה (משלי כ"ה), ואמר רש"ע כי כשנותנין הגחלים לתוך הכלי הן שוקעות מביעורן, שכ"ז שהן על המוקד הן לוחשות וע"י נתינתן בכלי נחות מלחישתן, והכלי שמשימין בו הגחלים נקרא מחתה שבו נעשו הגחלים עוממות, שבלחישתן פני להבים פניהם, וכשגורפין אותן אל הכלי נעשות עוממות, והמתרגמו (רויכפפאננע) אינו לפי מובן המלה עצמה:
ותאכל אותם. אין זה ממשמעות ההשחתה וכליון דאם כן למה הוסיף לומר אחריו וימותו. ולא אמר כן בעדת קרח ככתוב (במדבר ט"ו) ואש יצאה ותאכל וגו' שלא הזכיר אחר אכילת האש גם המיתה, כי באמת בעצם וראשונה לא היתה כוונתם לחטוא וכמאמר חז"ל בפ' ויקחו שני בני אהרן, אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה שירדה משמים ותאכל את העולה עמדו להוסיף אהבה על אהבה וכו' ואמר להם המקום אתם כבדתם אותי וכו' ואני אכבד אתכם יותר וכו' ונקראו מיודעיו של מקום גדולים ממשה ואהרן (ערש"י בפ' הוא אשר דבר), ולזה יתכן לפרש לשון ותאכל אותם מענין האכילה השניה, קבלת נשמתם בשמחה:
הוא אשר דבר. הקב"ה אמר לי ונקדש בכבודי, המשכן יתקדש בפלא שיעשה בו. ולא הבנתי הדבר, עתת נודע לי דעתו. והוא שבקרוביו יתקדש המשכן שהם בניך שנעשה בהם הפלא, ועי"כ נקדש הקב"ה וגם המשכן נקדש ומתיירא, ועל פני כל העם שיראו המשפט נכבד המקום ע"י פלאיו (רל"ש):
וידם אהרן. הרמב"ן אמר מתחלה היה בוכה ואחר כך שתק, ואין זה נראה דאילו כן היה ראוי לומר וישתוק אהרן כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא ע"צ ההפסקה, אם הפסק מדבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו וישמחו כי ישתוקו (תהלים ק"ז) דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן וישתק הים מעלינו (יונה א'), אמנם לשון דמם הונח בפרטות לרש"פ על השתיקה הרצונית שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השואה (מן שויתי ודממתי נפשי, דמיתי לקאת מדבר) דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לשידבר, כ"א הסכמה גמורה והשואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדבור, מזה אמר דם לה' והתחולל לו, טוב ויחיל ודומם ענינם לשון סלוק המית הנפש וקבול הדבר בפשיטות נמרץ בלי ערעור ופקפוק, וכן לך דומיה תהלה פי' דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך, ומזה אמר כאן וידם אהרן מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו:
ועל כל העדה יקצוף. יהיה קצף, שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם בעדת ישראל, שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הן, ואין הכוונה שיקצוף ה' על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פי' יחול הקצף על כלל ישראל שיצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו ויאור להם בחברון (ש"ב ב') שפירושו ויהי אור, וכן כאן ויקצף יהיה קצף (רב"ח בשם רבינו סעדי') וכ"ת אונקלס יהי רוגזא, ואין צורך להסב מלת יקצף על השם שאינו מוזכר בקרא:
יין ושכר. יין דרך שכרותו (רש"י) הוא דעת ר"א דאיפסקא הלכתא בגמ' כוותי', אבל על כל שאר משקין המשכרים אינו במיתה ואינו באזהרה (לפירש"י וראב"ד ולרמב"ם) ועל היין לבד היא דמחייב, ומלת ושכר לגלויי על מלת היין שאינו חייב על היין אא"כ שתו בדרך שכרות, ולהוציא בהפסיק ברביעית היין ולא שתה אותה בבת אחת אלא לחצאין אינו חייב, א"כ וי"ו של מלת ושכר הוא וי"ו הביאור, כאלו אמר כשהוא שכר, וכמהו והנותר ממנו יאכל שפי' כשהנותר ממנו יאכל (ערא"ם קרבן אהרן ומ"כ), ועמ"ש (לקמן י"ז ט"ו) אשר תאכל נבלה וטרפה:
ולהבדיל. לרמב"ן (בסה"מ מצוה ע"ג) שאין האזהרה רק כשעובד שתוי, וכשאינו עובד ואינו רק ביאה ריקנות אינו מוזהר, אות וי"ו ולהבדיל משמשת כמלת למען, כמו לא ירבה לו סוסים ולא ישוב את העם, שהוא למען לא ישוב, כן ולהבדיל למען הבדיל, וכפירש"י כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת, ולרמב"ם שהאזהרה היא גם בביאה ריקנית, אות וי"ו היא לעטף ולחבר שני נושאים, כאילו אמר מלבד קדושת המקום אסרתי עליכם יין, יש עוד בענין השיכרות איסור להבדיל ולהורות:
הנותרים. מן המיתה שאף עליהם נקנסה מיתה (רש"י) וכן (ביומא פ"ז) ראויים היו לישרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים, טעם דבריהם מדלא כתיב הנשארים, כי לשון שאר ישמש אם חלק הנשאר חשוב, כמו וישאר אך נח, וישארו שני אנשים במחנה, שלהתעלות חשיבותם ויתרונם קראם שאר, אמנם אם חלק הנשאר אינו חשוב נקרא נותר, כמו והנותרת מן המנחה יאכלו, כיון שהקומץ ממנו היה מאכל גבוה, נקרא החלק המיועד למאכל אדם בשם נותר שנפל ממדרגתו בערך החלק הראשון, וזה ג"כ טעם שנוי לשון שבין פ"ר לפ"ש, שבראשון נאמר לא תותירו ובשני לא ישאירו, וכן ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות, שארז"ל החולות והגרועות, וכן כאן מדלא אמר הנשארים לישנא דחשיבותא, רק הנותרים לישנא דגריעותא, למדונו שהיו ראוים להענש כאחיהם:
דרש דרש. שתי דרישות הללו למה, אמר להם מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות, פירש"י למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו היום. וכן אמרו בת"כ מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו. ורש"י שכתב כאן מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו, כבר פירש הרא"ם לא שנאכלו ממש קאמר אלא שהונחו לערב לאכילה:
הן היום. וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כה"ג ומקריב אונן (רש"י מזבחים ק"א) פירש הרא"ם מלת הן פה אינו כמו הן לא הובא את דמה, אלא כמו הם, ובא הנו"ן במקום מ"ם כמו הלהן תשברנה, וכאילו אמר בתמיהה, הם היום הקריבו את חטאתם; ואין צורך בהחלפה זו, כי מלת הן מצאנוהו על התמיהה כמו הן נזבח את תועבת מצרים (וארא ח' כ"ב) שכתב הראב"ע שהוא כה"א התימה, וטעמו הנזבח את תועבת מצרים ולא יסקלונו וכמוהו (ירמיה ב') הן היתה כזאת ר"ל ההיתה כזאת. ויתכן לפרש דעת רבותינו ע"ד הפשט, כי לשון הקרבה ישמש בין על העבודה העיקרית שהיא זריקת הדם אשר בו עיקר הכפרה, בין על קבלת הדם מצואר הבהמה במזרק שממנו יזרוק על המזבח, בין על הפרשת הבעלים את הבהמה מעדרו להקדישה לקרבן, אשר בו מום לא תקריבו היינו לא תקדישו (כבתמורה ו'). על כל אלה ישמשו המקראות לשון הקרבה, כמו והקריבו בני אהרן (ויקרא א' ה') שהוא על הזריקה, אדם כי יקריב (שם א' ב') על הפרשת הבעלים לקרבן, כי כל עבודה הצריכה להיות בקרבן נופל עליה לשון הקרבה, והפרשת הבעלים את הבהמה מן העדר תכלית כוונתו להיותה קריבה על גבי המזבח, והכהן בעבודתו אף אי נימא שאינו שלוחו של ישראל לגמרי (עתוס' יומא י"ט ד"ה מי איכא) מכל מקום מה שעושה צריך לעשותו לשם בעל הקרבן, דשלא לשם בעליו פסול, לכן גם הבעלים נקראים מקריבי קרבן, לפי"ז מלת הקריבו כאן כולל כולם, בין הזריקה שעשה אהרן בעצמו בין הקבלה הנעשה ע"י בניו, בין הפרשתו לקדושת קרבן שעשאוהו הבעלים, והוא פעל סתמי (מאן האט דארגעבראכט) כי אהרן מצד ענותנותו הגדולה לא רצה לקחת הכבוד לעצמו להוציא בשפתיו שהוא לבדו להיותו כה"ג הקריב היום קרבנות אלה, לכן אמר לשון הקריבו בלשון רבים, כאילו זריקתו אף שהיא העיקרית לכפרה שוה היא עם קבלת הדם שהיה על ידי בניו, וגם שוה בהפרשתו לקרבן שעשאוהו הבעלים, ולא רצה אהרן רק להודיע, להיות שהעולה והחטאת של העם כבר קרבו כמשפטם, שזריקתן והקטרתן שהם העבודות המעכבות את הכפרה כלם נעשו כהלכתן, ולאחר גמר עבודות אלו קראתני הצרה הזאת במיתת בני להיותי אונן עליהם, היתכן לפי"ז שאוכל החטאת ביום אנינות, שהאכילה אינה מעכבת את הכפרה, לכן שרפוהו, לפי"ז מלת הן ישמש על ההמשך לחבר שני משפטים שהאחד תולדת השני, זה סבה לזה, (כמ"ש בלך לך ט"ז ב' הנה נא עצרני) וטעמו אחרי שכבר הקריבו ותקראנה איך אוכל חטאת:
הן היום הקריבו. א"ל משה שמא זרקתם דמו אוננים ואונן שעבד חלל, א"ל אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטים אני הקרבתי שאני כה"ג ומקריב (רש"י מגמ' מפרק טבול יום) וכתוב הרמב"ן ואני תמה שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות אונן. דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואחר כך נכנסו אל אהל מועד והתפללו ואחר זה ירד האש על הקרבנות ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זה, יעו"ש דבריו בדוחק. ואני תמה על תמיהתו איך הרכיב הרמב"ן שעיר חטאת זה עם מה שנאמר וירד מעשות החטאת וגו' דמקרא זה נאמר על החטאת והעולה והשלמים שהיו באים לחובת היום, העולה והחטאת של אהרן והעולה והחטאת והשלמים של העם, ועל אלה לבד אמר קרא ותצא אש ותאכל אותם ואח"ז הקטירו נדב ואביהוא את הקטרת, אבל שעיר חטאת אשר עליו משה ואהרן דנו הוא שעיר מוסף ראש חדש כמ"ש רש"י מזבחים ק"א ב', וזה היה מקריב אחר מיתת נדב ואביהוא ובו היה אהרן אונן על בניו. דמיון לזה ביהכ"פ דקרבנות הבאות בו לחובת היום היו קודמין למוספין, ואם הקדים המוספין לחובת היום לא עשה כלום. ערמב"ם רפ"ה מיום הכפורים, וממקרא עצמו אנו למדין דשעיר חטאת דמוסף ר"ח לא נכלל בקרבנות של חובת היום, מדאמר קרא (ט' י"ב) ויקרב ויקטר מלבד עולת הבוקר, שבא ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת תמיד ולא קודמת לה, כמ"ש הרמב"ן, ואם איתא דשעיר חטאת דר"ח ג"כ קדם להם, הו"ל לקרא למימר, מלבד חטאת החדש, כמ"ש בפינחס מלבד חטאת הכפורים ועולת תמיד, מלבד עולת החדש ועולת תמיד, אלא ודאי דשעיר חטאת ר"ח השאירו להקריב אחר קרבנות היום, ובין כך נעשו אוננים והקריבו אהרן באנינות:
חטאת היום. אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה, אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות (רש"י) דברי רש"י תמוהים מאד כי אחז החבל בשני ראשין, דלמ"ד שאין אונן אלא ביום קבורה ואין אנינות בלילה אין חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות וחטאת ר"ח שנשרף לא היה רק מפני טומאה שנגעה בה, ולמאן דמחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, סובר אנינות לילה דאורייתא, וחטאת ר"ח שהוא קדשי דורות נשרף מפני אנינות, וכבר תמה עליו הרא"ם בזה והניח בצ"ע יעו"ש, גם ביאור מלת היום משתנה לשני דעות אלה, דאי אנינות לילה לאו דאורייתא מלת היום באורו כל עוד שהשמש על הארץ (טאג) לאפוקי לילה, ואי אנינות לילה דאורייתא באור מלת היום כל המשך הזמן והעת של כ"ד שעות, וטעם חטאת היום, חטאת חובת היום, כלומר קדשי דורות שהם חובת היום של ר"ח, והיינו חטאת היום, חטאת הקבוע ליום ההוא (ענטזינדיגונגסאָפפער פאן הייטע) כמפורש שם בתלמוד זבחים. א"כ נראין דברי רש"י כארכיב אתרי רכשי. ונראה לי בכוונת מאור עינינו רש"י ז"ל שדעתו לפרש המקרא אליבא דהלכתא דאנינות לילה לאו דאורייתא ולא ניחא ליה למימר דמפני הטומאה נשרפה מדלא הזכיר המקרא מן הטומאה כלום, ולא הזכיר רק האנינות במאמר אהרן ותקראנה אותי כאלה, אשר נראה מפשטי', דהאנינות לבדה הוא הגרם לשריפת חטאת ר"ח ושלא להניחה לערב כמו שהניח שעיר נחשון ושעיר שמיני לאכלן לערב, וזה דלרש"י ישנן שני מיני אנינות, אנינות חיובי ואנינות טבעי, החיובי היא המחוייב מה"ת להיות אונן ביום הקבורה, ואנינות טבעי הוא, אף שאינו אונן מצד הזמן מ"מ דעתו עגומה עליו וגם זה אינו ראוי לאכול בקדשים כדאיתא (יומא י"ד) נהי דאנינות לא חיילה עלי' מיטרד מי לא טריד, שפירש"י שם דבקדשים בעינן שמחה וגדולה מדכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים (עי' במשנה למלך בפ"ב מביאת מקדש ה"ו, דזה אינו לר"י דוקא, דגם לסתמא דש"ס דטרדה מעכב מלאכול בקדשים) הנה לזה כשמוע אהרן מפי משה שנצטוה לאכול קדשים באנינות, דן בעצמו, שאין צווי זה בא להתיר אנינות החיובי ולאכול קדשים ביום שמצד הדין אסור בהם, רק להתיר אנינות הטבע דהיינו בלילה, אף שישער בנפשו שדעתו תהיה עגומה עליו ולא יוכל לאכלם בשמחה, מכל מקום יאכלם, והוראת שעה היא זו בקדשי שעה אבל קדשי דורות שהוא חטאת ר"ח באיסורייהו קיימו, אף בשעה שאין בו אנינות החיובי כגון בלילה שאין לו רק אנינות הטבעי כשאי אפשר לו לשנות טבעו אל ההפך מיגון לשמחה, חיובו עליו לבלי לאכלם רק למשחה בגדולה ושמחה. ונ"ל שדבר זה מוכרח הוא, מדאמרי' (זבחים ק"א) לרבי שמעון שאמר לו משה לאהרן, ואי לא הובא את דמה ובקדש היתה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי באנינות יאכלוהו, א"ל שמא לא שמעת אלא בלילה וכו'. דקשה כיון דלר"ש אין אנינות בלילה מה"ת, היאך ישיב אהרן שנצטוה לאכול בלילה אף שהוא באנינות, כמו שהקשה הרא"ם (ומה שתירץ דר"ש לא דרש כן צויתי באנינות יאכלוה, ע"ש. במחכ"ת לא עי' בגמרא, שמבואר בו בפירוש לר"י ור"ש כן צויתי באנינות יאכלוה) אלא ודאי אף דאנינות לילה מותר מה"ת ואין בו אנינות חיובי, עכ"פ אנינות טבעי יש בו שאסור לו לאכול קדשים מטעם דלמשחה. וכמה יבוא על נכון בדרך זה לשון "חטאת היום" שאמר הכתוב, להורות שתי הכוונות יחד, שאנינות לילה לאו דאורייתא, ושהוא מדבר בקדשי דורות, כי אם לא היה כוונת הכתוב רק להודיע בלשון חטאת היום שהוא חטאת הקבוע ליום זה, היה לו לנקד מלת חטאת בפת"ח כדין נסמך למלת היום, כדי לפרשו חטאת של יום זה, ואם לא היה מכוין רק להודיע שלילת האכילה בשעה שהחמה על הארץ ולא בלילה שאז אין אנינות, היה ראוי להקדים מלת היום ולומר ואכלתי היום חטאת, כי דרך הלשון להקדים המלה שעיקר המכוון בו, לכן החכים הכתוב כדי לכלול שתי הכוונות האלה יחד, וכתב מלת היום אחר חטאת כדי להבין בו חטאת הקבועה ליום, וכדי להבין במלת היום גם הפך הלילה הפרידו ממלת חטאת בנקודת הקמ"ץ, וע"ד הזרות מצאנו חברים לקמצות הטי"ת אף שהוא סמוך כמו ה' מנת חלקי, מנת שועלים יהיו הנה בזה אין דברי מאור עינינו רש"י ז"ל סותרים עצמם מקצתו אל קצתו, ויצא לנו ביאור המקרא אליבא דדינא:
הייטב בעיני ה'. אמרו בעלי הלשון שהה"א זרה כי הפת"ח והדגש שלאחריו מורים על הידיעה ולא תבא ה"א ידיעה בעתידים, ואם ה"א התימה היתה ראויה להנקד בחטף פת"ח ויו"ד רפה, ואמר רנ"ו שהיא מורכבת מידיעה ומתמיה ויפה תתפרש ההרכבה הזאת לרבותינו שאמרו שנחלקו על שעיר ר"ח, והשיב אהרן יפה אמרת בשעיר העם ושעיר נחשון שהם קדשי שעה שיאכלום אוננין, לא כן שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות, ועל ההודאה תתכן ה"א הידיעה שזה ייטב בעיני ה', ועל החלוקה שחלק עליו תתכן התימה הייטב בעיני, עכ"ד ונכון הוא, ובדרך ההודאה מלת ואכלתי הוא לעתיד אף שהוא מלעיל, ודוגמתו פן אורש וגנבתי (משלי ל' ו'), והנה מה שהכריח לבעלי לשון לומר שהה"א היא לתמיה ולהיותה פתוחה ודגוש אחריה היא זרה, הוא לפי שפירשו מלת ואכלתי כמו אם התנאי וטעמו אם אכלתי כמ"ש רש"י ורא"ם (האֶטטע איך געגעססען) ולדעתי אין זה מוכרח כי נוכל לפרש ואכלתי במלת אם התמי', כמו אם תוכל לספור אותם וכמו ואם בשרי נחוש (איוב ו' י"ב) ואם שבי צדיק ימלט (ישעיה מ"ט), וטעמו היעלה על הדעת שהייתי ראוי לאכול היום חטאת אשר ייטב בעיני ה', וה"א הייטב כה"א ההולך בשדה לקראתנו, אשר הולך, אשר ייטב, (קאֶנטע איך וואהל געגעססען האבען וגו' דאס עס געפעלליג זייא) ואם כן הה"א פתוחה והדגוש אחריה כדין:
