שריפה מחוץ למחנה, ושריפה בפנים
פר המלואים (ויקרא ח יז) ועגל היום השמיני (ויקרא ט יא) נשרפו מחוץ למחנה אע"פ שלא נכנס דמם לכפר בקדש. בד"כ חטאת שדמה מוקרב בחוץ נאכלת, ורק חטאת שדמה בא אל הקדש פנימה נשרפת מחוץ למחנה. פר המלואים ועגל היום השמיני חורגים מהכלל הזה. לגבי פר המלואים אפשר להסביר שהוא נשרף כי אין לו אוכלים, שהרי הכהנים עדין לא התקדשו בשעה שקרב. אבל אין בכך כדי להסביר את עגל היום השמיני. לגבי עגל היום השמיני מתעצמת הקושיה, שהרי באותו יום קצף משה על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את השעיר אע"פ שלא הוכנס דמו אל הקדש. ולמה הם לא ענו לו והלא היום שרפנו במצותך חטאת אחרת שלא הובא דמה אל הקדש.
אפשר לפרש שכל קרבנות היום השמיני הם קרבנות לפני ה'. בפרשת שמיני נאמר שבע פעמים "לפני ה'", כמו בפרשת אחרי מות, (ואחת הפעמים בפרשת אחרי מות מתיחסת ליום השמיני). אמנם ברור שלא כל "לפני ה'" באחרי מות ובשמיני הוא בקדש הקדשים, אך "המזבח אשר לפני ה'" (ויקרא ד יח, טז יח) הוא שמו של המזבח הפנימי, והבטוי לפני ה' מעיד על כניסה פנימה. מהפסוק הראשון בפרשת אחרי מות, שבו מצוה ה' את אהרן אחרי מות בניו שלא יכנס אל הקדש בכל עת אלא בסדר האמור שם, עולה שנדב ואביהוא הקטירו קטרת בקדש הקדשים. כך הם פרשו את הקריבה לפני ה' של היום השמיני. בעקבות מותם צוה ה' לא לעשות עוד כסדר פרשת שמיני אלא כסדר אחרי מות (הדומה דמיון רב לסדר היום השמיני). לפי פירוש זה כל עבודות היום השמיני דינן כעבודות לפני ה', שהרי הוא יום התיצבות לפני ה' ויום גלוי שכינה, ולכן דין החטאת הוא כדין חטאת פנימית. אבל אם כן הוא הדבר יש לשאול למה השעיר הוא חיצון. למה לגבי השעיר קצף משה על הכהנים שנהגו בו כאילו היה פנימי.
כך או כך, לפי האפשרות הזאת באותו יום כל המשכן הוא לפני ה'. בפרשת שמיני נאמר פעמים "לפני ה'" בצווי ובהתיצבות העם, ואח"כ לא נאמר עוד "לפני ה'" עד מעשה נדב ואביהוא. נראה שהם סברו שההתגלות צריכה להיות ע"י הכנסת הזרים אל השכינה, ולא ע"י הוצאת לפני ה' החוצה אל העם.
יש מדרש שאומר שלא נכנסו נדב ואביהוא אל הקדש פנימה ולכן הוצאו ע"י מישאל ואלצפן שאינם כהנים. אך אין נראה כן אלא חדוש הוא שחדש ה' בדבריו אל משה, שיכנסו אלה שאינם כהנים, ולכן מדגישה התורה את המלה קִרבו, כלומר: הכנסו אע"פ שאינכם כהנים. כי הכל נכנסים להוציא את הטומאה. אלעזר ואיתמר לא יעשו כן. לא הם יכנסו להוציא את הטומאה, ולא יתאבלו, כי שמן משחת ה' עליהם. הם משוחים ולכן דינם כדין כהן גדול שנאסר בטומאה ובפריעה ופרימה, (התורה מנמקת את קדושתו של הכהן הגדול בכך ששמן משחת אלהיו עליו). לכן נאסרו אלעזר ואיתמר בפריעה ופרימה ככהן גדול, כאמור בפרשתנו. ולכן לא היה צרך למשוח את אלעזר כשמת אהרן. לכן נראה כמו המדרש בויק"ר ובספרי נשא, שאומר שנדב ואביהוא נכנסו לקדש הקדשים.