ביאור פרק ג'
פרקנו ממשיך את הפרק הקודם, כפי שציינו במאמר לפרק א' שהחלוקה לפרקים ממקור זר.
המשך התקופה החמישית – ההליכה במדבר – 'יונתי'
אומרת הרעיה –
"עַל־מִשְׁכָּבִי֙ בַּלֵּיל֔וֹת בִּקַּ֕שְׁתִּי אֵ֥ת שֶׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃". "עַל־מִשְׁכָּבִי֙ בַּלֵּיל֔וֹת – בצר לי, שישבתי באפילה, כל שלשים ושמונה שהיו ישראל נזופים. בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו – כדכתיב (=כשם שכתוב) 'כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם'(דברים א מב) "(רש"י). זמן ההסתר נקרא לילה וחושך. אולם המשורר מוצא גם בזה את התגברות רגשי ההשתוקקות ההומים בימי הריחוק, שלפי האמת הרעיה מחפשת את דודה.
"אָק֨וּמָה נָּ֜א וַאֲסוֹבְבָ֣ה בָעִ֗יר בַּשְּׁוָקִים֙ וּבָ֣רְחֹב֔וֹת...". הכוונה כאן על נדודי ומסעי המדבר, שהלכו וסובבו, "וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃"(דברים ב א), היו כהולכים ומבקשים אולי כאן יתקרבו כבר אל המנוחה ואל הנחלה. בדרכו של המשורר, כל נדודי המדבר יש בהם ביטוי של דרישת ה' ובקשת אהבתו, שעם ישראל הולך ממקום למקום לחפש את קירבת ה'. על ידי החיפוש בא לידי ביטוי אופן נוסף של אהבתו והתקשרותו של עם ישראל אל ה' יתברך. מחפשים בכל מסע ומסע, בַּשְּׁוָקִים֙ וּבָ֣רְחֹב֔וֹת, אולי כאן ימצאו כבר את גילוי השכינה. "אֲבַקְשָׁ֕ה אֵ֥ת שֶׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י" – וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו, כי הייתה ההליכה ללא תכלית אלא "וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר"(במדבר לב יג), מהכא להתם ומהתם להכא.
"בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃". "מְצָא֙וּנִי֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים הַסֹּבְבִ֖ים בָּעִ֑יר", אלו האומות הסובבות את המדבר, והם רואים את ישראל הסובבים במדבר. ושואלת אותם הרעיה, שמא אֵ֛ת שֶׁאָהֲבָ֥ה נַפְשִׁ֖י רְאִיתֶֽם.
***
ניתן להבחין כי ברוב הפעמים שעברו מתקופה לתקופה היה הדבר מלווה בירידה מסויימת, שלאחריה הגיע השלב הבא היותר נעלה. הוא סוד הירידה בישראל שהיא לצורך עליה. הרי הם כלבנה שהם עתידים להתחדש כמותה, ובכל פעם שיש בהם ירידה, מיד הם באים והולכים לקראת התחדשות מחודשת, ואחר הירידה תבוא שוב עליה גדולה.
כעין זה מצינו ביציאת מצרים, שלקראת היציאה הכביד פרעה את עול השעבוד, ככתוב: "וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה". וכמו שבימי גלות בבל הייתה ירידה וחולשה ממעמדם הנעלה שהיה בימי בית ראשון; בטל היחס של הנבואה וההנהגה הניסית והגלויה. אולם אז התחילה להתפתח תקופת תושבע"פ. כן כל הגלות החל הזה היא הכנה למדרגות הרמות של ימות המשיח. כמו אור הלבנה אשר כל העת מתקטנת ומתחדשת, ואחר כל התקטנות באה התחדשות אשר היא הולכת ומתמלאת, עד בוא עת קץ, אשר אז יהיה אור הלבנה כאור החמה, ותהיה סיהרא באשלמותא (=לבנה במילואה) ומאז לא תתכסה עוד [וכשם שהאילן החדש שואב את כל כוחו מכח הגרעין הנזרע, אולם אין צמיחתו מתחילה אלא לאחר שניתן הגרעין בקרקע ונרקב וכל צורתו מתעברת, ורק אחר כך מתחילה נביטתה של הפריחה המחודשת. דומה הדבר לתהליך התבגרות האדם שלפעמים מבחין בעצמו ירידה, וזאת משום שהכוחות שפעלו בו בקטנותו כבר אינם משפיעים על נפשו בשעת התבגרותו. נמצא שירידתו היא דווקא מצד התעלותו, אלא שעליו להתחזק בעצמו עד שהכוחות החדשים השייכים לימי הבגרות יחלו לפעול במלואם].
[ועיין במדרש תהילים מזמורים מה וקיא; שמות רבה א ט.]
אולם יתירה על כך, לא רק שיש בירידה הכנה לעליה המחודשת שאחריה, אלא שבמבט המעמיק של שיר השירים תקופת הריחוק עצמה יש בה עליה ושלב נוסף, שהרי היא המכשירה ומביאה את העליה, אם כן בה עצמה טמון שורש העליה המחודשת.
העליה שטמונה בימי הירידה באה לידי ביטוי בגוונים המחודשים של היחס שישנם בימי הריחוק, והיינו הביטויים של השתוקקות וכיסופים להחזרת הקשר ביופיו; הללו מתעוררים רק בעת הריחוק ומבחינה מסויימת דווקא סוג ביטויים אלו בסערת מכאוב כמיהתם, מבטאים ביתר תוקף ועוז את עוצם האהבה.
בתקופה זו העוסקת בנדודי המדבר, מתאר המשורר את קריאת הדוד אל הרעיה לבוא אל ביתו, וכן מנגד את כיסופי הרעיה ונדודיה וחיפושיה למצוא את דודה.
***
אומרת הרעיה –
"כִּמְעַט֙ שֶׁעָבַ֣רְתִּי מֵהֶ֔ם עַ֣ד שֶֽׁמָּצָ֔אתִי אֵ֥ת שֶׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י אֲחַזְתִּיו֙ וְלֹ֣א אַרְפֶּ֔נּוּ עַד־שֶׁ֤הֲבֵיאתִיו֙ אֶל־בֵּ֣ית אִמִּ֔י וְאֶל־חֶ֖דֶר הוֹרָתִֽי׃". לסוף ארבעים חוזרת שכינה לישראל. ישראל נאחזים בה והולכים להכנס לארץ אבותיהם. כי אחר שהגיעו לקדש, מדבר צין, כבר פסקו לנדוד במדבר ללא תכלית. ועתה הולכים כל המסעות בכיוון ארץ ישראל, "רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃"(דברים ב ג). זהו "כִּמְעַט֙ שֶׁעָבַ֣רְתִּי מֵהֶ֔ם", שעדיין לא עברתי לגמרי מבין האומות; עדיין עלינו לעבור בין ממלכות אדום, עמון ומואב, סיחון ועוג. וכבר מָּצָאתִי אֵ֥ת שֶׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י, מצאו את מה שחיפשו, את השראת השכינה, ועתה מתקדמים ללכת לעבר ארץ ישראל.
"אֲחַזְתִּיו֙ וְלֹ֣א אַרְפֶּ֔נּוּ עַד־שֶׁ֤הֲבֵיאתִיו֙ אֶל־בֵּ֣ית אִמִּ֔י וְאֶל־חֶ֖דֶר הוֹרָתִֽי׃". בֵּ֣ית אִמִּ֔י הוא ארץ ישראל, שם היה ביתו של אברהם, "ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ... כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃"(בראשית יג יז). אברהם אבינו הוא בחינת אִמִּ֔י של עם ישראל. אברהם נקרא אב, וכאן בסגנון המליצה נקרא אם. "וְאֶל־חֶ֖דֶר הוֹרָתִֽי׃" – הוא ירושלים ובית המקדש, שהוא חדר מתוך הבית של ארץ ישראל. "הוֹרָתִֽי" היינו יעקב אבינו, וכמו שאמרו בגמרא "יעקב קראו בית, שנאמר 'אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱ-לֹהִ֔ים' "(פסחים פח.), ויעקב יקרא הורה כשם שאמרו חז"ל (שבת פט:) שהיה לו צער גידול בנים, שהוא ענין הריון. ומה שנקראו כאן האבות בלשון אמהות, מכיוון שעתה עוסק במשל של רעיה, והאבות מכונים "עלמות"(שיר השירים א ג), על כן נקראים אם והורה.
ממידת החביבות והרעות, שכל אחד מהרעים קורא לרעו שיבוא אליו, כי חביב עליו שיהיה הידיד אצלו. כך גם בידידות שבין הקב"ה וישראל, מצד חביבותו אלינו הקב"ה קורא אותנו אליו. ארץ ישראל היא ביתו, "בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛"(שמות טו יז). הקב"ה קורא לנו ומביא אותנו, הרעיה, אל ביתו, "נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ׃"(שמות טו יב). אבל אנו, מצד אהבתנו אל ה', מתייחסים אל ביאת הארץ כביכול שאנו מביאים את הדוד, השכינה, אל ביתנו, אֶל־בֵּ֣ית אִמִּ֔י. הארץ היא של ישראל, מצד הירושה, "ירושה היא להם מאבותיהם"(ע"ז נג.). הרעיה אומרת "עַד־שֶׁ֤הֲבֵיאתִיו֙ אֶל־בֵּ֣ית אִמִּ֔י"; הם כאילו מכניסים את המשכן, אפריון שכינת עוזו של הקב"ה, אל ביתם, ארץ ישראל.
"הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃". מכיוון שעתה זכו שוב למצוא את שאהבה נפשם, חוזרת ומבקשת, שלא יקלקלו את האהבה, לא לעורר ולא לערער וכנ"ל (שיר השירים ב ז, עיין שם).
***
"מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙... אַפִּרְי֗וֹן... צְאֶ֧ינָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה...". פסוקים אלו הם כהקדמה ומעבר לשלב הבא של הכניסה לארץ. עתה עומדים בסוף ארבעים השנה, הגיעו לשלימות ותמו כל פגמי המדבר, לכן כלולים הם בזיו הדרם ומוכנים להיכנס לארץ. הרעיה מצאה את הדוד ומביאה אותו ברננה אל בית אמה.
המשורר מונה את היופי, הרוממות והמעלות של אלו השלושה, הרעיה, החופה והדוד, כלומר, מעלותיהם של (א) ישראל ביפיים, כגדודי מלך מבושמים. (ב) מעלת המשכן שהוא חופת הנישואין וחבל הקישורים בין הקב"ה וכנסת ישראל (ג) מעלת הקב"ה וגודל שמחתו ועיטורו בשמחת הנישואין.
(א) מעלת ישראל
"מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימֲר֖וֹת עָשָׁ֑ן". כך נאה היא כנסת ישראל כשהיא עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר, ובאה לארץ ישראל. הם מעוטרים מסביב בענני כבוד, כְּתִֽימֲר֖וֹת עָשָׁ֑ן. מְקֻטֶּ֤רֶת מוֹר֙ וּלְבוֹנָ֔ה – נודף מישראל ריח מבושם מכל מיני טוב, "תורה ומצוות ומעשים טובים"; "כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃"(במדבר כד ו). עתה אחר שכבר שהו במדבר כל אותו זמן באכילת המן ובשמיעת התורה ובהשראת השכינה בתוכם, נזדככו ונתעדנו והגיעו למדריגת השלימות של "וְלֹֽא־נָתַן֩ יְהוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃"(דברים כט ג), וכמו שפירש רש"י – "אחר ארבעים שנה עומד האדם על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו"(רש"י דברים כט ו); וכענין "אורייתא מתערבא בגופייהון (=התורה מתערבת בגופם)"(תרגום שה"ש.) והתעלו לדרגה של "היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום"(רש"י דברים כט ג).
מִכֹּ֖ל אַבְקַ֥ת רוֹכֵֽל, כרוכל הסובב בעיירות, שיש במרכולתו כל מיני אבקת בשמים. מכיוון שהיו נודדים במדבר, נקט במשל של רוֹכֵֽל הנודד בעיירות.
הִנֵּ֗ה מִטָּתוֹ֙ שֶׁלִּשְׁלֹמֹ֔ה שִׁשִּׁ֥ים גִּבֹּרִ֖ים סָבִ֣יב לָ֑הּ מִגִּבֹּרֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל, הם השישים-רבוא (=שש מאות אלף) יוצאי צבא שבמחנה ישראל, צבאו-ת ה', המקיפים את המשכן, מִטָּתוֹ֙ שֶׁלִּשְׁלֹמֹ֔ה, משכנו של המלך שהשלום שלו.
"כֻּלָּם֙ אֲחֻ֣זֵי חֶ֔רֶב מְלֻמְּדֵ֖י מִלְחָמָ֑ה אִ֤ישׁ חַרְבּוֹ֙ עַל־יְרֵכ֔וֹ מִפַּ֖חַד בַּלֵּילּֽוֹת׃" – ככתוב, "וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃"(במדבר א נ), כי לחנייתם במדבר הייתה משמעות כמו גדודים החונים סביב למלכם. כמו כן הייתה בבית המקדש שמירה של הלויים, כי כן הוא כבוד המלכות שגדודים סובבים ושומרים מסביב לבית המלך. ובמלחמת ישראל על כיבוש ארץ ישראל, נאזרו בגבורה במלחמת אש דת השערה עבור מקום השכינה למען כיבוש מקום לכבוד ה'. ובעבר הירדן נלחמו בסיחון ועוג עבור עם ה'.
(ב) מעלת המשכן
עתה עובר לתאר את שבחי המשכן ההולך בתוך מחנה ישראל בהליכתם לארץ: אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֵעֲצֵ֖י הַלְּבָנֽוֹן, המשכן וכליו שהיו מעצי שטים. עַמּוּדָיו֙ עָ֣שָׂה כֶ֔סֶף, עמודי החצר שהקיפה את המשכן, ציפוי ראשיהם וחשוקיהם כסף. רְפִידָת֣וֹ זָהָ֔ב – הארון והכפורת. מֶרְכָּב֖וֹ אַרְגָּמָ֑ן – פרוכת הקודש. תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַהֲבָ֔ה מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם - המשכן כולו מרוצף [מלשון "רִֽצְפַ֥ת בַּהַט־וָשֵׁ֖שׁ"(אסתר א)] בריצוף אהבה; כלומר הוא ממולא בעבודה ושירות והשתחוואה לה'. מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם, בני ישראל נותנים את זאת האהבה והעבודה.
[רש"י פירש ש"בנות ירושלים" הכוונה לישראל שהם יראים ושלמים, אף שלמעלה פירש "בנות ירושלים" על האומות. אבל הספורנו פירש, משום כך, שהכוונה גם כן לאומות העולם, רק שתוכו רצוף לעם ישראל מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם, יותר מכל האומות שהם בנות ירושלים.]
יש שפירשו "תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַהֲבָ֔ה", שהאפריון מלא באהבה עד שלב האוהב כביכול לוהט כגחלת [רצוף מלשון גחלת, כמו "רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃"(ישעיה ו ו); "עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים"(מלכים א יט ו)] מסערת רגשתו. מִבְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם, מרוב אהבתו לבְנוֹת יְרוּשָׁלִָֽם, דהיינו כנסת ישראל. כי בקודש הקדשים נמצאים לוחות העדות והברית, ועליהם הכרובים אשר בהם ניכרת חביבות ישראל אצל ה'. כמו שאמרו חז"ל " 'ופניהם איש אל אחיו', כשעושין רצונו של מקום"(בבא בתרא צט.). ופירש רשב"ם: "דוגמת חיבת איש ואשה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל"(רשב"ם בבא בתרא צט.). כי אכן בקודש הקדשים הוא מקום הדבקות והקשר. כי שם מקור השראת השכינה בישראל ומשם נובע קול הנבואה והתורה. "וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת"(שמות כה כב), כידידים המתוועדים יחדיו ומדברים כאיש אל רעהו – "וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃"(במדבר ז פט).
(ג) מעלת הקב"ה
"צְאֶ֧ינָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃". עתה מדבר ממעלת הדוד, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה, דהיינו המלך שהשלום שלו. מתאר מה טובו ומה יפיו של הקב"ה בעת קשר הנישואין עם העם הישראלי. עד כמה שש ושמח עלינו, כמשוש חתן על כלה. הוא מעוטר בעטרת הוד, שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ כביכול. כדרך אם שעושה עֲטָרָה לבנה בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ. בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ, היינו ביציאת מצרים במתן תורה ובהקמת המשכן, שאז התקשר הקב"ה בברית נצח עם עמו ישראל.
אמרו חז"ל שאִמּוֹ֙ היא כנסת ישראל:
רבי שמעון בר יוחאי שאל את רבי ישמעאל ברבי יוסי, אפשר שמעת מאביך מהו "בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙", אמר לו כך אמר אבא: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, שנאמר "אחותי רעיתי", לא זז מחבבה עד שקרא אותה "אמי" שנאמר "(שמעו) [הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙] עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י".
(במדבר רבה יב י)
לא זו בלבד שהם עושים ומשרתים לה' כל מה שעושים בן ועבד רעייה ואחות, אלא גם דברים שדרך האם לעשותם לבנה, עֲטָרָה בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ. גם זה תפקידם של כנסת ישראל לעשות להקב"ה, ומשום כך נקראים בבחינת "אִמּוֹ֙" כביכול. כך אמרו במדרש: " 'בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙' – אמר רבי יצחק, עטרה זה אוהל מועד, כעטרה הזאת שמקובעת באבנים טובות ומרגליות ומעוטרת בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש"(במדבר רבה יב י). והיינו שעם ישראל הם עשו את אהל מועד שהוא עטרה להקב"ה, וכלשון שיר הכבוד "אֻמָּתוֹ לוֹ עִטְּרָה עֲטָרָה"; ותמיד עושים ישראל עטרה לקב"ה על ידי שמפארים אותו בשירות ותשבחות, ככתוב "זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ"(שמות טו ב); וברש"י: "וְאַנְוֵ֔הוּ לשון נוי. אספר נויו ושבחו לבאי עולם"; ובנוסח הקדושה: "כתר יתנו לך... עמך ישראל".
[יותר מכך מובא במדרש (ילקוט שמעוני ירמיה לא שטו), שעם ישראל בעצמו הם העטרה למלך, "וְאִתְעַטְּרָת לְתַתָא בְּעַמָּא קַדִישָא. (=ומתעטרת למטה בעם קדוש)"(זוהר קלה:)].