ביאורי הגמרא בסוטה לפסוק כ"ז
הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ׃
(משלי כד כז)
בפסוק כתוב שבטרם יבנה ביתו יש לו להכין עצמו תחילה בהכנה אחת, "הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ", ואחר כך הכנה נוספת, "וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ", ורק אחר כל זאת יבנה ביתו. למדו מכאן חז"ל שכדי להגיע אל המטרה נדרשת הכנה ראשונית, לאחריה הכנה נוספת, ורק לאחר שתי הכנות אלו ניתן להגיע אל ההתעסקות בתכלית.
וביארו בכמה מהלכים (סוטה מד.) כלפי מה מכוונים הדברים:
תחילה פירשו הפסוק כעצה נכונה לחיי האדם: "הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ" – זה בית. "וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ" – זה כרם. "אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ" – זו אישה. והיינו ששלמה מייעץ בחכמתו תחילה להכין הבית והכרם ואחר להגיע אל העיקר והתכלית, נשיאת אישה.
בהמשך מפרשת הגמרא שהפסוק נדרש על דרך לימוד התורה: "הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ" – זה מקרא. "וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ" – זה משנה. "אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ" – זו גמרא. זאת אומרת שהמקרא והמשנה הם הכנה לגמרא. "גמרא" היא על פי פירוש רש"י "לתת סברא להבין בטעמי המשנה".
מהלך נוסף בפסוק: "הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ" – זה מקרא ומשנה. "וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ" – זה גמרא. "אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ" – אלו מעשים טובים.
עוד מהלך מופלא מוסיפה הגמרא בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:
"הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ" – זה מקרא ומשנה וגמרא. "וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ" – אלו מעשים טובים. "אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ" – דרוש וקבל שכר.
מה שפירשו במהלך הקודם מובן היטב, מקרא ומשנה הם הכנה ראשונית, במהלך לימודם קונה האדם את ידיעות התורה. לאחר מכן מגיע להכנה נוספת, היא הגמרא, להבין סברה וחשבון, וידע היטב כיצד עליו לנהוג בכל המצבים. כל זה מוביל אל התכלית של "וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ", היא מצוות ומעשים טובים, שהרי כל התורה היא הכנה לקיום המצוות ומעשים טובים, וכמו שמובא בגמרא, "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים"(ברכות יז.).
אולם המהלך האחרון הוא מופלא מאוד. בו נתבאר כי ההכנה הראשונה היא מקרא, משנה וגמרא, דהיינו כל חלקי לימוד התורה, ההכנה השניה היא "מעשים טובים", פירוש מצוות ומעשים המקדשים את האדם ומרוממים אותו כהכנה אל המטרה, ומה היא אפוא המטרה הנשגבה? – "דרוש וקבל שכר". וזה טעון ביאור, שהרי כבר נזכרו כל חלקי לימוד התורה, "מקרא", "משנה" ו"גמרא", ומה נתווסף ב"דרוש וקבל שכר"?
אלא הביאור בזה הוא שישנן שתי דרגות של לימוד תורה; יש לימוד שעוסקים במקרא, משנה וגמרא, ויודעים את כל הידיעות ומבינים את הסברות ואת חשבון הסוגיות, ועל ידי כך יודעים את המעשה אשר יעשון. אולם הדרגה הנשגבה של "דרוש וקבל שכר", היינו שלומד באופן שמגיע על ידי לימודו להבין בליבו את חכמת התורה ולחוש את דעת הא-להים ברגשותיו, עד כדי כך שהיה אומר זאת מסברת עצמו, ונעשה מקושר בתרוה כאילו שזה היה דבר שלו, שלא רק שהוא יודע לקרוא ולהבין מה שנאמר, אלא גם הוא סובר כך, והדברים נעשים חלק ממנו.