תנ"ך על הפרק - שמות כד - הקדמת נעשה לנשמע / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמות כד

74 / 929
היום

הפרק

בניית המזבח, הקרבת הקרבנות, כריתת ברית עם ה', משה עולה לקבל את הלֻחֹת

וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר׃וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן׃וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

הקדמת הנעשה לנשמע

"ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). "אמר רבי אליעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו, גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו' (תהילים קג, כ). ברישא עשי והדר לשמע" (שבת פח ע"א).

חז"ל הדגישו בדבריהם את חשיבות הקדימה, "הקדימו ישראל נעשה לנשמע", ולא פירשו שהבטיחו לשמוע ולעשות כל מה שייאמר להם. חז"ל שיבחו את הצייתנות והמשמעת של בני ישראל, שקיבלו על עצמם לא רק לעשות כל מה שיצטוו, אלא התחייבו מראש, לפני ששמעו את הציווי, לקיימו: "אז החליטו בעצמם להתחיל לחיות על פי ציווי הבורא בלי שום פשרה כלל וכו'. אנו מוכנים לעשות רצון ה' כמו שהמלאך מוכן לעשות, בלי שום דרישה וחקירה כלל". וזהו הרז שמלאכי השרת משתמשים בו.

ברם בית הלוי מוצא בהקדמת נעשה לנשמע ערך נוסף, ערך של לימוד התורה לשמה. וזה תורף דבריו: הזוהר חדש אומר: "נעשה ונשמע עשייה בעובדין טבין, ושמיעה  באוריתא" (אחרי מות עז. מדרש הנעלם). כלומר "נעשה" כנגד המצוות, ו"נשמע" כנגד לימוד תורה; בני ישראל התחייבו לקיים המצוות וגם ללמוד תורה לשמה.

לכאורה, תכלית לימוד התורה הוא כדי לידע איך לקיים מצוות, שהרי "לא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה), ברם יש במצוות תלמוד תורה גם ערך עצמי, לא כאמצעי למצוות. והא ראיה, אשה פטורה ממצוות תלמוד תורה, אך חייבת בברכת התורה, משום שהיא חייבת בלימוד של אותן מצוות שהיא חייבת בהן; אבל היא פטורה מתלמוד תורה, מהלימוד שהוא ערך לעצמו, ובו חייבים רק האנשים (הקדמה לספר בית הלוי).

ובזה ביאר הבית הלוי את הוויכוח בין ר' ישמעאל לבן אחותו. בן אחותו שאל אותו, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מה אני ללמוד חכמה יוונית, א"ל ר' ישמעאל, כתיב "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), לך ומצא זמן שאינו לא יום ולא לילה, ולמד חכמה יוונית (מנחות צט ע"ב). בן אחותו היה סבור, שמצוות תלמוד תורה היא אמצעי לקיום מצוות, ומי שיודע את כל התורה, אין טעם בהמשך הלימוד; ענה לו ר' ישמעאל שמצוות תלמוד תורה היא ערך לעצמו, וגם הבקי בכל התורה חייב להגות בו יומם ולילה. ואכן כך ניסחו חז"ל את הברכה: "לעסוק בדברי תורה", לעסוק בתורה אף שבקיאים בה.

כשישראל הקדימו נעשה לנשמע, הם גילו שהם מבינים יסוד זה. שהרי כשאמרו נעשה, ודאי קיבלו על עצמם גם ללמוד, שאי אפשר לעשות בלי ללמוד מה לעשות; וכשאמרו נעשה, הרי זה כאילו הקדימו ואמרו "נשמע ונעשה". ואם כן הוא, מה משמעות ה"נשמע" שאמרו אחר "נעשה"? על כורחך הוא לימוד תורה שהוא ערך לעצמו, לימוד אחרי הלימוד לשם הקיום.

וזהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו, שכן אין בעולמנו דבר דומה ללימוד תורה, שאדם ילמד ללא מטרה אחרת, אלא לימוד כערך עצמי. ורז זה ידוע רק בעולם העליון, שם יודעים סוד זה של הערך המיוחד של תורה. רעיון זה ביטא הרב קוק זצ"ל בצורה תמציתית ומופלאה בספרו אורות התורה:

הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מציינת את הוקרת התורה מצד סגולתה האלוקית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלמודה. כי כיון שכבר נאמר 'נעשה', הרי הקישור אל ערך הלמוד המעשי הוא כבר בכלל, ו'נשמע' מציין את הקישור אל ערך הלמוד הסגולי (פרק ח אות א). 

וזוהי סגולתה של תורה, שהעיסוק בה, גם ללא תועלת מעשית, משפיע על האדם לקדשו ולרוממו.

חכמת הקדש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה וכו'; מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים, יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית וכו'; כי כל עניני הקדש, ממקור חיי החיים הם באים וכו'. ויש בכח התוכן המקודש וכו' להטביע צורה חדשה ומובלטת על הנפש ההוגה, וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח וכו' לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה (אורות הקודש ח"א, עמ' א). 

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך