מלחמתו של דוד ברשעים – לכבוד שמים
תְּאַבֵּד֮ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֘עֵ֥ב ׀ יְ-הוָֽה׃
(תהילים ה ז)
לכאורה רואים אנו סתירה אצל דוד המלך. מצד אחד מוצאים אנו פעמים אינספור בספר תהלים שדוד המלך מתלונן נגד האויבים שלו כמה שהם רודפים אותו וכמה שהוא מסכן, כגון: "הושיעני מכל רודפי והצילני, פן יטרוף כאריה נפשי פורק ואין מציל"(תהילים י ב-ג), ועוד רבות כיוצא בזה. דוד גם מבקש מהקב"ה להעניש אותם: "קומה ה'באפך הנשא בעברות צוררי"(תהילים ז ז); "יגמור נא רע רשעים"(תהילים ז י) וכו'.
עלינו לדעת שאותם אויבים שדוד התקומם נגדם לא היו גויים, אלא יהודים כמו דואג ואחיתופל, שמצד לימור התורה הם היו שני גדולי הדור. אלא שהם היו רשעים, רדפו את דוד. דוד מקלל אותם מתחילת ספר תהילים עד סופו... ולא רק דוד המלך. כולנו מקללים אותם! מאז דוד המלך נאמרו פרקי התהילים מיליוני פעמים. עם ישראל כולו חזר אינספור פעמים על הקללות שקילל דוד את דואג ואחיתופל... מה יש? - הם רצו להרוג את דוד! מצד שני מצאנו שדוד המלך היה מוותר באופן מיוחד לאלו שעשו לו צרות. וחז"ל מאריכים לתאר את גדלותו של דוד בנושא זה.
למשל מסופר בנביא (שמואל ב טז),שכשאבשלום רדף אחרי דוד, ודוד ברח עם גדולי ישראל והיה שם גם ארון הברית, יצא שמעי בן גרא וקלל אותו "קללה נמרצת". נמרצ"ת הוא ראשי תיבות: נ-נואף אתה, מ-מואבי אתה, ר-רוצח אתה, צ-צרה אתה, ת-תועבה אתה. עמד אבישי בן צרויה ואמר לדוד: "למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך", אתה, דוד המלך, משיח ה', ואילו הוא, שמעי, כלב מת, אין לו שום ערך, "אעברה נא ואסירה את ראשו", אם תרשה לי אני אוריד לו את הראש. אמר לו דוד: "מה לי ולכם בני צרויה, כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן", אל תגע בו, הכל משמים! בזכות מעשה זה שניצל שמעי בן גיא יצא ממנו מרדכי הצדיק אשר הציל את כל עם ישראל מגזירת המן.
וכן בשעה ששאול נפל בידי דוד פעמיים, יואב בן צרויה אמר לו: הנה האויב שלך, הרי יש עליו דין רודף, ומותר על פי השולחן ערוך להרוג אותו! גם אז אמר דוד: אני לא אגע במשיח ה'! רואים, אם כן, שדוד לא הגיב כלל נגד אויביו. אלו לכאורה שני קצוות, ועלינו להבין כיצד הם מתיישבים.
מלכות יוסף ומלכות יהודה
ביאור העניין נראה כך: באופן יסודי נחלק עם ישראל לשנים: מלכות יוסף ומלכות יהודה. עם ישראל נקרא ע"ש יעקב אבינו, שהוא נקרא ישראל. בדברי הנביאים נקראו תמיד עם ישראל על שם יוסף, ובעיקר על שם אפרים, "הבן יקיר לי אפרים"(ירמיה לא יט). כל זה היה עד חורבן בית המקדש.
אחרי החורבן יש לעם ישראל שם חדש: "יהודים"! השם "יהודי" לא נמצא לפני החורבן. הפעם הראשונה שהוזכר שם זה הייתה במגילת אסתר, "איש יהודי היה בשושן הבירה", אחרי חורבן הבית. אז התחיל המושג של יהודי, ובשם זה נקראים אנו עד סוף כל הדורות. עד ביאת המשיח הננו נקראים על שם יהודה. כל השמות בשפות האחרות הם בעצם תרגום של המילה "יהודי".
נאמר בפסוק: "אלה תולדות יעקב, יוסף..."(בראשית לז ב).יעקב אבינו הוא הדמות של עם ישראל, וה'תולדות' שלו הוא יוסף. יוסף הוא ההמשך של יעקב. מי שראה את יוסף, ראה בו את ההמשך של יעקב.
מעלתו של יוסף הייתה הקדושה שלו, ועל שמה הוא נקרא תמיד "יוסף הצדיק". יוסף שמפסיק להיות "צדיק", שוב אינו "יוסף"! בשעה שהועמד יוסף בניסיון הגדול עם אשת פוטיפר, נגלה לפניו אביו בדמות דיוקנו ואמר לו: דע לך, אם תיכשל עכשיו, כשתהיינה שתים-עשרה האבנים על החושן, אתה לא תהיה שם! כלומר, אם לא תהיה יוסף הצדיק, אתה אפס, אין לך זכות קיום! לא יעזור לך שום דבר. ואכן, כיוון שעמד בניסיון בשלימות, נשאר יוסף הצדיק.
לכן, עד החורבן, כל עוד היו עם ישראל בתפארתם ובגדלותם, הם נקראו על שם יוסף, על שם אפרים. כי כל עוד הם בגדר "בן יקיר" ו"ילד שעשועים" ניתן לקראותם "אפרים". כשחדלו מלהיות כאלו, הם יצאו לגלות, ומכאן ואילך בטלה מלכות יוסף ורק מלכות יהודה קיימת בעם ישראל.
המילה "יהודה" מורכבת מי-ה-ו-ה וד'. ד' פירושה דלה ועניה. הקב"ה נשבע לעם היהודי, שמה שהם לא יעשו, הוא לעולם לא יאבדם מן העולם (כך היא אמונת ישראל), כיון ש"למעני אעשה", אתם כלל אינכם בתמונה!
גם בנוגע לעיר הקודש ירושלים מצינו שלפעמים היא נקראת בשם "ירושלים", ולפעמים בשם "ציון".
המובן של ציון וירושלים הוא כך: "ירושלים" הוא שם העיר, ו"ציון" זוהי ההגדרה של המקום, התוכן שלו. "יוסף" בגימטריה "ציון", כי הוא מבטא את התוכן של עם ישראל ושל ירושלים, ותוכן זה מזמן כבר התבטל. מלכות יוסף הלכה לה לגלות, עם ישראל קילקל את החלק של יוסף.
לעומת זאת, "ירושלים", היא העיר עצמה, של העם היהודי, אשר חשיבותם נובעת מכך שיש בהם השראת השכינה.
דוד המלך - השתקפות של כבוד שמים
דוד המלך היה עיקר השם "יהודי". מעלתו העיקרית של דוד המלך התבטאה בכך ש"לית ליה מגרמיה כלום" (=אין לו מעצמו כלום, כלשון הקדמונים).
השם יהודה הוא בבחינת מראה; משקף בתוכו את ה' יתברך, וזהו מלך, אישיות שמצד עצמה לית לה מגרמה כלום. הוא רק לוקח מכולם ומשקף אותם (זהו גם עניינה של שבת קודש, ש"לית לה מגרמה כלום", אבל היא מקור הברכה, מעיין של ברכות, הכל בא משבת קודש, ואכמ"ל).
לכן למלך יש הכל, כי אדם שהוא בבחינת מראה אין לו שום צבע ושום גוון אישי.
אצל דוד המלך היו שני קצוות אלו: מצד אחד לא הייתה לו שום עצמיות. בא שמעי בן גרא ומקללו קללה נמרצת והוא לא מגיב. מי אני בכלל?! אומר לו יואב בן צרויה שכלפי כלב מת אתה בכל אופן משהו?! לא, עונה דוד, אני פחות מכלב מת, אני בסך הכל מראה! אם הוא מקלל סימן שה' רוצה שיקלל. דרכי רק רואים את הקב"ה, אני לא בתוך התמונה.
בעצם, כששמעי קילל את דוד קללה נמרצת, הוא לא אמר דברי הבל, כגון שיש לדוד חמש אוזניים וכו'... בדבריו הוא ממש ירה חיצים ישר בתוך הלב של דוד! יתירה מזאת, שמעי בן גרא לא היה אדם פשוט. הוא היה גדול הדור, רבו של שלמה המלך! והוא זה שעמד וקילל את דוד. נורא ואיום!
ומה הייתה תגובתו של דוד המלך? "ה' אמר לו קלל". אני מקבל עלי את הכל. והוסיף ואמר שבזכות זה, הקב"ה יעזור לו. ואין הכוונה שבזכות זה שישתוק מגיע לו שכר, אלא שאם הוא יודע לשתוק ולהבליג, סימן שהוא בסך הכל מראה, שאין לו שום עצמיות, ואם כן הקב"ה צריך להחזיר אותו להיות מלך, כי אין מי שיכול לשקף כבוד שמים כמו דוד.
דוד מלך ישראל, מי שהיה רואה אותו, בעצם ראה את הקב"ה. משום כך אי אפשר היה לשנוא את דוד אישית, כי הוא היה כמו מראה. נצייר לעצמנו: אדם עומד מול המראה ומסדר את הזקן, ולפתע בא מישהו ויורק על המראה. את מי הוא מעליב? את האדם או את המראה?
לכן דוד היה רודף עד חרמה את אויביו ומבקש מהקב"ה להשמידם ולהענישם. כי כל אויבי דוד בעצם היו אויבי ה'. אין מושג כזה בעולם "אויבי דוד"! לדואג ואחיתופל לא היה דבר נגד דוד, כי אין דוד. כל שנאתם את דוד ורדיפתם אחריו להורגו נועדו אך ורק למטרה אחת: לפגוע בהשראת השכינה בישראל. לכן כתב דוד פרקים שלמים בספר תהלים נגד אויביו.
וכן אומרת הגמרא:
"לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" - לוי ורבי יצחק: חד אמר, כך אמר דוד לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם! לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך'. ואידך, כך אמר דוד לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם,לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידיי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה'
(ברכות ד.).
כל כולו היה בטל ומבוטל לכבוד שמים!
מיכל, אשתו של דוד, שהייתה גם בתו של שאול, צעקה עליו: אבא שלי, לא ראו את קצה אצבע רגלו מחמת חשיבותו, ואילו אתה רוקד ומרים את בגדך באופן שרגליך מתגלות לפני כל בנות ישראל. היכן כבוד המלכות שלך?! ענה לה דוד: מי אני בכלל?! הכל נעשה אצלי לכבוד ה' יתברך. אם מריקוד כזה יצא כבוד שמים, אני מוכן גם לוותר על צניעותי האישית! אינני כמו אביך, שאול, שראה את עצמו אדם מכובד. שאול הרגיש שהמלכות שלו, והוא מוותר על חלק ממנו, לכן הוא לא היה יכול להיות מלך ישראל בשום אופן!
זה המובן של כל ספר תהלים. לדוד עצמו לא היו שום אויבים, כל האויבים שלו היו אויבי ה'. הוא אומר "כי לא א-ל חפץ רשע אתה...לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך, שנאת כל פועלי און", כלומר הכל כלפיך. אלו אויבים שלך. במלחמתם בי הם בעצם מתכוונים אליך.
כבוד עצמי או כבוד שמים
אחרי חורבן הבית, כל אלו ששונאים יהודי, אינם שונאים אותו באופן אישי, אין להם שום סיבה לשונאו. הסיבה היחידה לשנאתם היא משום שהוא מייצג את ה' יתברך, ומי ששונא את היהודי בעצם שונא את ה' יתברך.
לפני החורבן, כשהייתה מלכות ישראל, ומלכי הגויים נלחמו עם מלכי ישראל היה זה בבחינת מלכים מתגרים זה בזה, וכיום בגלות, כל יהודי שמניח תפילין ומקיים מצוות, מייצג את ה' יתברך, וזו סיבה מצד הגויים להתנכל לו.
והנה, שתי הנהגות אלו שמצינו אצל דוד המלך נוגעות גם לכל אחד מאתנו בהנהגותיו בחיי היום-יום.
הכלל בזה הוא כך: כשמעליבים אדם, אם הוא יכול לדעת שבאמת לא אכפת לו מעצמו, וכל מה שאכפת לו הוא כבוד שמים, אסור לו לשתוק ועליו לנקום ולנטור. אך אם לאו, עדיף שישתוק ולא יגיב! אמנם, רבים נכשלים בזה. הם אומרים שכוונתם למען כבוד שמים, כבוד התורה, ובעצם כוונתם לכבוד עצמם...
דוד המלך, שהיה מידת המלכות, הוכיח את כוונתו הטהורה בכך שכשרדפו אותו וקיללו אותו הוא לא הגיב כלל. רק כשהדבר היה נוגע לכבוד שמים הוא הגיב.
עלינו להיזהר מאוד בזה, כי איננו יודעים מתי כוונתנו באמת למען כבוד שמים, ומתי אכפת לנו כבוד עצמנו, והרי לכבוד עצמו צריך אדם לוותר, "ונפשי כעפר לכל תהיה", עפר ממש כפשוטו.