לך אל המדבר...
הנביא הושע אומר בתחילת פרקנו:
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל.
(הושע ב ב)
קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את הפסוק. לדעת רבי יוחנן פסוק זה הינו פסוק של גאולה:
אמר רבי יוחנן... אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך - בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים ...ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו..." אמר רבי יוחנן: גדול קיבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל", וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
(פסחים דף פז:-פח.)
כך פירש גם רש"י, כנראה בעקבותיו: "ראש אחד - דוד מלכם: כי גדול יום - קבוץ זריעתם"
וגם הרד"ק: "וזה יהיה בקבוץ גליות בימי המשיח ...ושמו להם ראש אחד - זהו מלך המשיח".
מה שקשה על פירוש זה הוא הביטוי "וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ" והרי הם נמצאים בגלות ואמורים לעלות אל הארץ ולא ממנה. על כן "אבן עזרא" מפרש: "שנפקד עוון בית ישראל והנה הכל לגנאי ולא לשבח... ושמו להם ראש אחד זהו סנחריב". ולפירושו קשה שהיה צריך להיות כתוב "וירד מן הארץ".
לכאורה, ישנם רק שני מצבים. הראשון, שעם ישראל יושב על אדמתו ומקיים את רצון בוראו. במקרה זה ארץ ישראל פורחת והעם יושב "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". השני הוא מצב של "מפני חטאינו גלינו מארצנו", העם נאלץ לעזוב את ארצו ולהתפזר בין האומות.
כנראה שנבואת הושע בפרקנו מציעה דרך חדשה לתיקון.
כבר לפני שבע מאות וחמישים שנה עמד הרמב"ן (שעלייתו ארצה הייתה בבחינת חידוש הישוב היהודי בירושלים) על הקשר שבין פסוקינו לבין הפסוק בתחילת ספר שמות: "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"(שמות א י). גם כאן ניתן להסביר שהכוונה למצרים שיאלצו לעזוב את ארצם והם נקטו לשון הפוכה (רש"י) או שהכוונה היא שעם ישראל ישתחרר ויעלה ארצה (רשב"ם). בסופו של דבר (אך אולי "לכתחילה") התברר שהדור שיצא ממצרים לא יגיע לארץ ישראל אלא אל המדבר. השהיה במדבר אפשרה לעם ישראל להתכונן כדבעי לכניסה לארץ בדור ההמשך.
על פי זה נציע את ההסבר הבא. הבעיה העיקרית בה מטפל הנביא הושע בארבעת הפרקים הראשונים של ספרו היא "עבודת הבעל". עבודה זרה זו השחיתה את העם עוד מימי עמרי. למעט תקופה קצרה בימי יהוא, היא הפילה חללים רוחניים רבים. עבודת הבעל הייתה מבוססת על ההנחה כי ירידת הגשם המפרה את השדות היא תוצאה של עבודת האליל "בעל" ומשפחתו. לכן נקראים השדות המושקים במטר השמים "שדות בעל". טקסי גילויי עריות המוניים, שנערכו כחלק בלתי נפרד של עבודה זרה זו, משכו את לב ההמונים. על כגון זה אמרו חז"ל:
ולא עבדו לאלילים אלא להתיר עריות בפרהסיא.
(ילקוט שמעוני תורה פרשת בחוקותי רמז תרעה)
תפיסה זו עומדת בניגוד מוחלט לנאמר בפרשת "והיה אם שמוע" התולה את ירידת הגשמים וברכת היבול בעבודת ד'. היא גם מנוגדת בתכלית לקביעה "א-להיהם של אלו שונא זימה הוא" (סנהדרין קו.). לכן הנביא מכריז: "וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא"(הושע ב ה); "וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ"(הושע ב טז).
במדבר אין טעם לעבודת הבעל. שם יתברר לעם ישראל כשם שהתברר לו ב"יוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"(הושע ב יז) כי הברכה באה מהקב"ה שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם".
התיקון יהיה כשתחודש הברית במדבר: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְ-הֹוָה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם יְ-הֹוָה אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל"(הושע ב כא-כד).
הגאולה תבוא רק כש"וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם" (הושע ב יז-יט).
אם כך הנביא הושע מחדש חידוש גדול. עם ישראל שחטא, ייאלץ לעזוב את ארצו ש"למטר השמים תשתה מים". הוא לא ילך לגלות אלא למדבר. שם במדבר, במקום שאי אפשר לעבוד את הבעל תחודש הברית בין "בתולת ישראל" ו"שכינתא בריך הוא".
כנראה שהעם לא היה מוכן לקבל את תוכחת הושע ולכן הפתרון הזה לצערנו הומר בפתרון של גלות גמורה וארוכה.
הבה נתפלל כי נזכה לראות בהמשך גאולתם של ישראל ופריחת ארצנו הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית.
באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון במדבר תשס"ז