תנ"ך על הפרק - הושע ב - מספר... אשר לא ייספר / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

הושע ב

502 / 929
היום

הפרק

וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי׃וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל׃אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה׃רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי־הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יה וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ׃פֶּן־אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא׃וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה׃כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הֽוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי׃לָכֵ֛ן הִנְנִי־שָׂ֥ךְ אֶת־דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת־גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא׃וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה׃וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמֽוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת־עֶרְוָתָֽהּ׃וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת־נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹֽא־יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי׃וְהִשְׁבַּתִּי֙ כָּל־מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חָדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ׃וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָֽתְנוּ־לִ֖י מְאַֽהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת־יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם־יְהוָֽה׃לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל לִבָּֽהּ׃וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם׃וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים׃וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־יְהוָֽה׃וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל׃וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא־עַמִּי֙ עַמִּי־אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

מספר... אשר לא ייספר

הנביא הושע אומר בפרקנו: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר".

בפסוק זה קשיא רישא אסיפא (=יש סתירה בין שני חלקיו). "ר' יונתן רמי, כתיב 'אשר לא יימד ולא ייספר' וכתיב 'והיה מספר בני ישראל'? לא קשיא. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ר' יוסי אומר כאן בידי אדם כאן בידי שמים" (ילקוט שמעוני רמז תקטז; וראה יומא כב: ובמהרש"א שם).

הצד השווה בשני התירוצים במדרש הוא שהרישא "מספר בני ישראל" והסיפא "לא יספר" מדברות על שני מצבים שונים: כשישראל עושים רצונו – אין להם מספר, וכשאינם עושים – יש להם מספר מוגבל. ולפי ר' יוסי, מדובר בשני מישורים שונים: בידי אדם אין להם מספר, בברכת שמים יש להם מספר. ניתוק זה של המשך הפסוק מתחילתו אינו עולה יפה לפי הפשט, שבו מדבר הושע על מספר שהוא עצמו אינו ניתן לספירה.

בהמשך מביא הילקוט שמעוני את השאלה בסגנון אחר ועם תירוץ אחר:

מהו הדבר? משהוא נותן קצבה "והיה מספר בני ישראל", חוזר ואומר 'אשר לא יימד ולא ייספר'? - אלא שהראה הקב"ה להושע כשם שהראה לאברהם, הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, להודיעך שהראה אותם במספר, וחזר והראה לו – שלו. מתחילה הראה לו מזל אחד, ואחר כך הראה לו שניים, ואחר כך הראה לו שלושה, ואחר כך הראה לו שנים עשר, ואחר כך שבעים, ואחר כך הראה לו מזלות שאין להם מספר – וכן להושע...
(ילקוט שמעוני רמז תקיז).

והסביר השפת אמת:

כי עיקר הרצון להיות ממשיכין מספר שלהם עד אין תכלית, כי שורש בני ישראל שלושה אבות, שנים עשר שבטים, שבעים נפש שישים ריבוא ואחר כך אין מספר. וצריכין תמיד להיות דבוק בשורש האבות, והוא אחדות אחד. וכשמתחברין באופן זה אין נפרדים משרשם וחל עליהם ברכה. וכפי הביטול להשורש כן מתברכין להיות יותר אין מספר, וזה שאמר "כה יהיה זרעך" כשידבקו בשורשם יהיו אין מספר
(שפת אמת במדבר תרל"ד).

פירוש: דבקותם של בני ישראל בשורשם העליון, בקב"ה, מעלה אותם מעל גדרי הטבע וממילא חלה עליהם ברכת ה', והמספר הטבעי הנגלה שלהם הופך מרוב ברכה לשפע כזה אשר לא יספר.

קטע אחר בשפת אמת רומז לפן אחר: ה"מספר" נהפך ל"לא יספר".

שיגביה בחינת "מספר" עד "אין מספר", והיינו בהתבטלות לשורש האחדות שם אין מספר ... כי הריבוי שמתבטלת לאחדות ואין נגלית, נקראית אין מספר" (שנת תרל"ז).

כדי לבאר את דבריו נביא את פירוש הרד"ק. לדעתו, יש במילים "לא יימד ולא ייספר" רמז לברכת ה' את אברהם בעקידה, שעם ישראל יהיו "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כב יז). "ולשון מדידה נופל על החול. ועל הכוכבים לא יפול אלא לשון מספר. לפיכך חלקם ירמיהו הנביא כשהמשיל בשניהם ואמר 'אשר לא יספר צבא השמים, ולא יימד חול הים'(ירמיהו לג כב) ".

מפשט הכתובים עולה שברכת הכוכבים והחול היא ברכה זהה של ריבוי. כך בפסוק שצוטט לעיל "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", וכך "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית כו ד), "ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא ייספר מרוב" (בראשית לב יג). אולם עיון מדוקדק יותר מגלה שכוכבים וחול אינם מייצגים ברכה זהה, אלא דווקא ברכה מנוגדת אשר חלקיה המנוגדים משלימים זה את זה להרמוניה מופלאה.

כוכב מציין את הייחודיות של האדם, את מעלתו ויתרונו כלפי האחרים. לכן הוא בולט, ומזהיר על רקע השמים. האינדיווידואליות והפרטיות בשיאם. ובהשאלה, 'כוכבי' במה וספורט מציינים את המצויינים העומדים מעל ומעבר להמון הפשוט. לעומתו הכוכב, החול מציין את האחדות. כל גרגר חול דומה לחבירו כשתי טיפות... חול, אין בו ייחודיות כלשהיא. כוחו של החול ועוצמתו – בהאספם של מיליוני גרגרי חול ביחד. לכל אחד משני חלקי הברכה, חסרון המתוקן ע"י חבירו. חסרונם של הכוכבים הוא שהם פועלים כבודדים, כל אחד לעצמו. חסרון זה נובע מיתרונם המדגיש את מעלתם. גם החול שעוצמתו באחדות יש בו חסרון, שכן לכל גרגר אין שום ייחודיות ואישיות עצמית.

ברכת ה' לאבות הייתה איפוא שכל יהודי יהיה בחינת כוכב, חשוב ומיוחד. יחיד שלא היה, לא נמצא ולא יהיה כמוהו לעולם. רק הוא נברא לתקן את מה שעליו לתקן. אבל בה בשעה עליו לדעת שאין לו שום ערך בלעדי התאחדותו בתוך כלל ישראל.

ראש הישיבה הרב ח.י. גולדוויכט זצ"ל הביא את דברי השפת אמת שהסביר כך את המשנה המפורסמת באבות: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"(אבות  א יד). "אם אין אני לי מי לי – כי כל אדם נברא על דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו. וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עם כל זה כשאני לעצמי מה אני – שצריך כל אחד לבטא חלק פרטי שלו אל הכלל"(שפת אמת קורח תרמז). "אם אין אני לי - מי לי" מדגיש את הייחודיות, ו"כשאני לעצמי מה אני" מדגיש את האחדות. סוד היחיד והיחד - הכוכבים והחול, הוא סודה של כנסת ישראל, שכל אחד מיחידיה הוא כבורג במכונה ענקית. כל המכונה מונעת בסיועם של כל הברגים, אבל כל בורג כשהוא נפרד – אינו אלא בורג קטן וחסר ערך.

זהו פשרם של דברי ה"שפת אמת": "שיגביה בחינת מספר עד 'אין מספר' והיינו בהתבטלות לשורש האחדות". כאשר כל יהודי שהוא "מספר" חשוב יבין, שלמרות שהוא כוכב הוא בעצם גרגיר חול, נגיע לברכת הושע – "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך