תנ"ך על הפרק - בראשית מה - "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אבי חי?" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית מה

45 / 929
היום

הפרק

יוסף מתוודע אל האחים ומזמין את יעקב

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אבי חי?"

הקדמה

נאמר בפרקנו (פרק מה):

א. ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא: הוציאו כל איש מעלי. ולא עמד איש אִתו בהתודע יוסף אל אחיו.
ב. ויתן את קלו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה.
ג. ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אֹתו, כי נבהלו מפניו.

על שאלת יוסף "העוד אבי חי" שאלו המפרשים: הרי בביאתם למצרים בפעם השניה יוסף שאל אותם האם יעקב חי, והם השיבו לו שכן, כמו שנאמר בפרשת מקץ: "וישאל להם לשלום, ויאמר: השלום אביכם הזקן אשר אמרתם? העודנו חי. ויאמרו: שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי. ויקדו וישתחוו" (מג, כז-כח). ומדוע הוא שאל אותם כעת שוב? והרי מאז הם לא היו בארץ ולא התחדש להם דבר בענין זה!

על שאלה זו נאמרו בדברי המפרשים שלש תשובות עיקריות.

א. תשובה ראשונה: השאלה הנוכחית היתה על בריאותו של יעקב

כתב הריב"א על התורה בשם רבנו תם מאורליינש:

שמתחילה שאל על יעקב אם היה קיים, ועכשיו שאל להם אם הוא בריא. וחבירו: 'ומחית בשר חי בשאת' (ויקרא יג, י). ובלשון תלמוד מצינו: 'מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה' (יומא מט ע"א).

כלומר: השאלה הראשונה של יוסף היתה כפשוטה על עצם החיים, והשאלה כעת היתה על בריאותו של יעקב.

כעין זה כתב גם רבי חיים פלטיאל:

ונראה לי דוודאי ידע דחי היה, אך היה שואל אם היה בריא, לפי שידע שנצטער עליו שאל: 'העוד אבי חי'? כלומר: אם בריא הוא.

וכן כתבו ה"פענח רזא" וה"מושב זקנים".

ב. תשובה שניה: יוסף חשד באחיו שהם שיקרו

תשובה אחרת כתב הרלב"ג:

העוד אבי חי - הנה שאל להם זה, כי חשב שאולי אמרו בעת הזאת שכבר ימות אביהם ביגון, כדי שישיגו מבוקשם בהשבת בנימין, אבל אולי לא היה חי, ולזה רצה לדעת זה באמת.

וכן כתב ה"כלי יקר":

אף על פי שכבר אמרו לו שהוא חי, כמובן מכל דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו, על כן שאלם שנית: 'העוד אבי חי'.

כלומר: יוסף חשד בהם שהם שיקרו באמרם שיעקב חי וכוונתם בשקר זה היתה כדי שיוסף יחזיר להם את בנימין, ולכן שאל שוב האם יעקב חי.

ה"תורה תמימה" גם כן כתב כך והביא ראיה לדבריו:

כי אחרי שראה שכיחשו לו במציאות שלו [של יוסף], שאמרו עליו שהוא מת, וכמו שכתב רש"י בריש פרשה זו (פסוק כ) שהיה להם טעם בזה, שוב לא היה בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי היה להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו, או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת.

וכן כתב בקיצור ב"מושב זקנים".

ג. תשובה שלישית: יוסף לא שאל, אלא תמה

תשובה אחרת כתב בספר "הכתב והקבלה":

אפשר שהה"א ה"א התימה: אם אפשר הוא שיחיה עוד אבי, אחר עברו עליו כל הצרות האלה?

כלומר: יוסף לא חשד בהם שהם שיקרו באמרם שיעקב חי, וגם לא שאל על בריאותו של יעקב, אלא בא להוכיחם: "האם אפשר שאבי חי, אחר כל הצרות שעשיתם לו בעניני?!".

בפירוש "תורה תמימה" הרחיב בהסבר הענין וכתב:

במדרשים איתא בלשון זה: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים היה, ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכחתו, דכתיב: 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', וכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה. ע"כ. ואינו מבואר איפה מרומז כאן שהוכיחם יוסף.
ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף 'העוד אבי חי', מה שאלה היא זו? והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי! וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו 'אני יוסף'.
ולכן יש לומר דמה שאמר: 'העוד אבי חי' הוא כמתמיה, ואומר: 'האמנם היה בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבידתי, עד שעוד חי הוא'?! והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו. ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה.

בספר "בית הלוי" האריך מאד בענין ובתוך דבריו הביא תוספת הסבר:

מה שאמר להם: 'העוד אבי חי' גם כן מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל, דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה. רק המדרש מפרש שהוא בגדר תמיה ופליאה, ה"א התימה, ואמר להם בלשון תמיה: 'אני יוסף. העוד אבי חי?!', כמתמיה ואומר: איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם, וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו. דכל טענותיו של יהודה היו מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין. ואם כן הרי קשה עליהם: מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם, ומכרו ליוסף...
וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשילקח ממנו בנו אהובו, סידר להם מעשה עצמם, ונבהלו מתוכחתו, ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו, כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם.

המשיך "בית הלוי" והסביר:

וזהו שסיים המדרש: 'לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא'. דקדק ואמר: 'לפי מה שהוא', דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו, ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה. דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ, דהרי 'כל דרך איש ישר בעיניו' (משלי כא, ב). ולמשל מי שאינו נותן צדקה, סובר בדעתו שיש לו תירוץ: כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו, עד שאין בכחו לפזר על אחרים. והגם דאין זה תירוץ מספיק כלל, וכמו שאמרו במסכת גיטין (דף ז ע"א): 'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה', ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, מ"מ קצת תירוץ ודיחוי הוא, דהרי אין לדמות עונש העשיר הקופץ ידו מצדקה, לעונש המגיע לעני שאינו נותן צדקה. ואם כן בתירוץ זה הרי יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו, אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון, כמו להשיג איזו תאוה האסורה, או כבוד, או עבור מחלוקת. וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים. ומדוע בעסק העבירה לא עצרהו כובד הפרנסה? ונסתר בזה התירוץ, ויוגדל עונשם כפלים. וזהו שאמר במדרש: 'ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא', דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו.

ועיין שם שהאריך מאד בענין.

יהי רצון שלא נחטא, ותהיה לנו תשובה טובה על כל מה שנישאל בבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך