תנ"ך על הפרק - ירמיה מג - כיצד העיזו לומר לירמיהו: "שקר אתה מדבר"? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה מג

443 / 929
היום

הפרק

וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יִרְמְיָ֜הוּ לְדַבֵּ֣ר אֶל־כָּל־הָעָ֗ם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר שְׁלָח֛וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם אֲלֵיהֶ֑ם אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיֹּ֨אמֶר עֲזַרְיָ֤ה בֶן־הוֹשַֽׁעְיָה֙ וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֔חַ וְכָל־הָאֲנָשִׁ֖ים הַזֵּדִ֑ים אֹמְרִ֣ים אֶֽל־יִרְמְיָ֗הוּ שֶׁ֚קֶר אַתָּ֣ה מְדַבֵּ֔ר לֹ֣א שְׁלָחֲךָ֞ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תָבֹ֥אוּ מִצְרַ֖יִם לָג֥וּר שָֽׁם׃כִּ֗י בָּרוּךְ֙ בֶּן־נֵ֣רִיָּ֔ה מַסִּ֥ית אֹתְךָ֖ בָּ֑נוּ לְמַעַן֩ תֵּ֨ת אֹתָ֤נוּ בְיַֽד־הַכַּשְׂדִּים֙ לְהָמִ֣ית אֹתָ֔נוּ וּלְהַגְל֥וֹת אֹתָ֖נוּ בָּבֶֽל׃וְלֹֽא־שָׁמַע֩ יוֹחָנָ֨ן בֶּן־קָרֵ֜חַ וְכָל־שָׂרֵ֧י הַחֲיָלִ֛ים וְכָל־הָעָ֖ם בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה לָשֶׁ֖בֶת בְּאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃וַיִּקַּ֞ח יוֹחָנָ֤ן בֶּן־קָרֵ֙חַ֙ וְכָל־שָׂרֵ֣י הַחֲיָלִ֔ים אֵ֖ת כָּל־שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁר־שָׁ֗בוּ מִכָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר נִדְּחוּ־שָׁ֔ם לָג֖וּר בְּאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃אֶֽת־הַ֠גְּבָרִים וְאֶת־הַנָּשִׁ֣ים וְאֶת־הַטַּף֮ וְאֶת־בְּנ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ וְאֵ֣ת כָּל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר הִנִּ֙יחַ֙ נְבוּזַרְאֲדָ֣ן רַב־טַבָּחִ֔ים אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֑ן וְאֵת֙ יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא וְאֶת־בָּר֖וּךְ בֶּן־נֵרִיָּֽהוּ׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כִּ֛י לֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־תַּחְפַּנְחֵֽס׃וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ בְּתַחְפַּנְחֵ֖ס לֵאמֹֽר׃קַ֣ח בְּיָדְךָ֞ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֗וֹת וּטְמַנְתָּ֤ם בַּמֶּ֙לֶט֙ בַּמַּלְבֵּ֔ן אֲשֶׁ֛ר בְּפֶ֥תַח בֵּית־פַּרְעֹ֖ה בְּתַחְפַּנְחֵ֑ס לְעֵינֵ֖י אֲנָשִׁ֥ים יְהוּדִֽים׃וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֡ם כֹּֽה־אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י שֹׁלֵ֙חַ֙ וְ֠לָקַחְתִּי אֶת־נְבוּכַדְרֶאצַּ֤ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ עַבְדִּ֔י וְשַׂמְתִּ֣י כִסְא֔וֹ מִמַּ֛עַל לָאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֲשֶׁ֣ר טָמָ֑נְתִּי וְנָטָ֥ה אֶת־שפרורושַׁפְרִיר֖וֹעֲלֵיהֶֽם׃ובאהוּבָ֕אוְהִכָּ֖ה אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֧ר לַמָּ֣וֶת לַמָּ֗וֶת וַאֲשֶׁ֤ר לַשְּׁבִי֙ לַשֶּׁ֔בִי וַאֲשֶׁ֥ר לַחֶ֖רֶב לֶחָֽרֶב׃וְהִצַּ֣תִּי אֵ֗שׁ בְּבָתֵּי֙ אֱלֹהֵ֣י מִצְרַ֔יִם וּשְׂרָפָ֖ם וְשָׁבָ֑ם וְעָטָה֩ אֶת־אֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם כַּאֲשֶׁר־יַעְטֶ֤ה הָֽרֹעֶה֙ אֶת־בִּגְד֔וֹ וְיָצָ֥א מִשָּׁ֖ם בְּשָׁלֽוֹם׃וְשִׁבַּ֗ר אֶֽת־מַצְּבוֹת֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֶת־בָּתֵּ֥י אֱלֹהֵֽי־מִצְרַ֖יִם יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

כיצד העיזו לומר לירמיהו: "שקר אתה מדבר"?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל כל העם את כל דברי ד' אלקיהם, אשר שלחו ד' אלקיהם אליהם, את כל הדברים האלה.
ב. ויאמר עזריה בן הושעיה ויוחנן בן קרח וכל האנשים הזדים, אֹמרים אל ירמיהו: שקר אתה מדבר, לא שלחך ד' אלקינו לאמר: לא תבֹאו מצרים לגור שם.
ג. כי ברוך בן נריה מסית אֹתך בנו, למען תת אֹתנו ביד הכשדים, להמית אֹתנו, ולהגלות אֹתנו בבל.

יש לשאול על פסוקים אלו שלש שאלות:

1. כיצד יתכן שאחרי שהם ראו שכל נבואות ירמיהו התקיימו, הם מעיזים לומר לו: "שקר אתה מדבר"?
2. כיצד עלה על דעתם דבר נורא כזה, לומר שברוך בן נריה מסית את ירמיהו כדי להמית אותם?
3. לכאורה דבריהם האחרונים קשים וסותרים זה את שה: האם הם טוענים שהכשדים ימיתו אותם, או שיגלו אותם?

א. הסבר ה"מצודת דוד" לשאלה השלישית

על השאלה השלישית כתב ה"מצודת דוד": "להמית אתנו ולהגלות אתנו - רצונם לומר: הקצת ימית, והקצת יגלה לבבל".

ב. הסבר ה"מצודת דוד" לשאלה השניה

על השאלה השניה כתב ה"מצודת דוד":

כי ברוך וכו' - יתכן שהיה להם תגר ומריבה עם ברוך, ולכן חשדוהו בזה שהוא מסית בהם את ירמיה לנבאות להם להשאר שם, למען יהיו נמסרים ביד הכשדים.

דבריו נאמרו רק בדרך "יתכן", והם אינם נראים מרווחים כלל.

ואולי יש ליישב את דבריו על פי מה שלמדנו בפרק י"ח, שירמיהו התפלל לד' שימית את אנשי ענתות שהתנכלו לו, כך גם הם חשדו בברוך בן נריה שהוא רוצה שיענישו אותם.

ג. הסבר ה"חומת אנך" לשאלה השניה

הסבר אחר לשאלה השניה כתב החיד"א בפירושו "חומת אנך"

כי ברוך בן נריה מסית אותך בנו וכו' - יש מפרשים דחשדו לברוך שידעו דהוא רוצה להשיג למדרגת הנבואה, ובחוץ לארץ לא תחול רוח נבואה, ולכן יעץ לעכבם.
ומה שאמרו: 'למען תת אותנו ביד הכשדים' אין הכוונה דברוך טעמו למען תת אותם ביד הכשדים, כי לא נחשד על כך ח"ו. אך כוונת הכתוב דברוך, לטעם הכמוס אצלו, הוא מעכב. ומזה נמשך שיותנו ביד הכשדים.

כלומר: אכן הם לא התכוונו לומר שברוך בן נריה רוצה להורגם, אלא שיש לו ענין להישאר בארץ, בשביל לזכות לנבואה, ומזה שהם ישארו בארץ יגרם להם שהכשדים ימיתו אותם ויגלו אותם.

ד. הסבר המלבי"ם לשאלה הראשונה

תשובה על השאלה הראשונה כיצד יתכן שהם אמרו לירמיהו הנביא שהוא משקר כתב המלבי"ם (א):

ויהי ככלות ירמיה וכו' אשר שלחו ד' את כל הדברים האלה - רוצה לומר: שגם סוף דבריו, שנראה שאמר כן מדעת עצמו, שהודיעם שאין במחשבתם לשמוע לדברי הנביא, גם זה צוהו ד' לדבר כן אליהם. שהגם שהוא דבר בחירי, ויש יכולת בידם לשמוע בקול ד', הודיעו ד' את מחשבתם, שהם מתעים את הנביא, ושהסכימו שלא ישמעו אם יצום ד' שלא ילכו למצרים. אבל הם חשבו שירמיה אמר זה מדעתו, כמו שנראים פשטות דבריו, כמו שפירשתי, שמן פסוק י"ט 'דבר ד' עליכם' הם דברי ירמיה, ולכן חשדו אותו שכל הנבואה הוציא מרוחו, ועל כן אמרו:
(ב-ג) שקר אתה מדבר, כי ברוך בן נריה מסית אותך. שחשבו שיען ברוך נכנס ויצא בין העם, ושמע דעתם שרוצים בכל אופן ללכת מצרים, הגיד זאת לירמיה, והוא הסיתו לזה.
וגם שאחר שחשבו שמצד הטבע ירע נבוכדנצר להם על הריגת גדליה, וטוב שימלטו מידו, אם כן איך אפשר שיצום ד' להשאר במקום סכנה, ויצטרך לשנות בחירת נבוכדנצר, שזה נס חוץ לטבע. וד' לא יעשה נס כל עוד שיש אפשרות להמלט בדרך הטבע. ועל כן לא האמינו בנבואתו.

לפי המלבי"ם הם חשבו שירמיהו אומר את דבריו מעצמו ולא בדבר ד', ולכן הם אמרו לו שדבריו שקר.

ומדוע הם היו כל כך משוכנעים שדברי ירמיהו אלו אינם דברי ד'?

כיון שעל פי הטבע היה נראה להם שנבוכדנצר יבוא לנקום בהם על שהרגו את גדליה. ולא מסתבר שד' יעשה נס לשלול מנבוכדנצר את הבחירה החופשית שלו, כדי להצילם.

אבל אומר לנו הנביא שכל דברי ירמיהו היו בדבר ד'.

כאשר אנחנו לומדים את דברי הנביאים עלינו להפנים שאם נביא, שהוכח שהוא נביא אמת, אמר את דבריו בשם ד' - דבריו נכונים, גם אם הם נראים לנו לא הגיוניים, ודבר אלקינו יקום לעולם.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך