ועל יובל ישלח שרשיו
בפרקנו חוזר ירמיה על הרעיון המופיע בסוף ספר ויקרא לפיו עונש הגלות נזקף לביטול מצוות השמיטה והיובל. שמא מזכיר ירמיהו בנבואתו גם את שנת היובל, בנוסף על השמיטה האמורה בפועל "ושמטת"? השם 'יוֹבֵל' אינו מופיע בפרקנו במפורש, אך בפסוק המשבח את הגבר הבוטח בה' – ואדם השומר שמיטה ויובל ודאי שנחשב לבוטח בה' (ראה ספר החינוך מצוה פד) – מבטיח ירמיהו שהוא יפרח "כעץ שתול על מים ועל יוּבַל ישלח שרשיו". נראה שה"יובל" שבדברי ירמיהו והשרשים הנשלחים אליו מכוונים לרעיונות היסודיים ביותר של שנת היובל, שנת הדרור.
פירוש המילה "יובל" אינו ברור. בשפות רבות אין לה מקבילה כלל, והתרגום מעתיק אותה בהגייתה בעברית. אונקלוס ויונתן תרגמו "יובלא", ובתרגומים לאנגלית תרגמו Jubille. חז"ל פירשו שיובל רומז לאיל שממנו מעשה השופר "אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לערביא היו קוראים לדיכרא – יובלא"(ראש השנה כו.). וכן הביא אבן עזרא "וחז"ל אמרו שפירוש יובל – כבש, והראיה: שופרות היובלים. ונקראה השנה בשם השופר". במעמד הר סיני נאמר "במשוך היובל המה יעלו בהר"(שמות יט יג).
הרמב"ן דוחה שיטה זו ומביא פירוש שונה:
ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה, רק על הדרור... שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו. ואמר יוֹבֵל... שבה יוּבַל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, יובילוהו רגליו מרחוק לגור. ונשתמשו בלשון זה בעניינים רבים "יובל שי לה' צבאו-ת"(ישעיה יח ז), ואמרו "ועל יובל ישלח שרשיו"(ירמיה יז ח), "פלגים יבלי מים"(ישעיה ל כה) הם המעמקים ששם יובלו המים. "ונתנה הארץ יבולה"(ויקרא כו ד), "ואין יבול בגפנים"(חבקוק ג יז) ענין הֲבָאָה כמו שיקרא תבואה וכן בארמית "והלך מהירה" – תרגומו ואוביל בפריע. ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" – הבאה היא.
אזכור הפסוק מפרקנו על ידי הרמב"ן בהקשר ליובל, מקבל מימד עמוק יותר בשל התיבה הנוספת בפרקנו "שרשיו". ההובלה שבה עסוק העם בשנת היובל אינה סתם הליכה אנה ואנה, זוהי חזרה למקור, "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". וכך הדגיש רש"ר הירש:
יובל – להביא. ואין "הובלה" אלא הבאה ראויה והולמת – הבאת האדם למקום הראוי לו... ומכאן יבול מה שהארץ מביאה לבית בעליה. וכעין זה גם פירוש תבואה, יבול או יובל – תעלה המובילה את המים למקום הצורך. על פי זה תתבאר משמעות יובל – היובל יוביל ויביא – וביתר דיוק יביא הביתה, הוא יביא אדם ורכוש למעמד ולסדר הראוי להם. ומכאן גם יובל במשמעות קרן, התוקע בקרן קורא לעדר לשוב הביתה... יובל אינו רק כינוי לקרן, אלא הוא מציין גם את הקול הקורא לשוב הביתה... האיל מוביל את העדר ומביאו הביתה.
מפי רועה צאן שמעתי עדות מקצועית: לאיל שהוא ראש העדר יש פעמון התלוי בצווארו. העדר שומע את קול הפעמון וצועד בעקבות המנהיג. עיקר תפקידו של הפעמון הוא לעת ערב. בבוקר – בעת היציאה למרעה אין הצאן זקוק לדרבון של מנהיג, הם יוצאים ושועטים מעצמם החוצה לחופש ולדרור; אבל לעת ערב, כשהם נתבעים לחזור הביתה אז באה לידי ביטוי מנהיגותו של האיל שבקול הפעמון [=השופר] מוביל את הצאן חזרה הביתה למקור ולשורש.
השופר קורא לנו לחזור לשורשים שלנו, והיובל מוביל אותנו לאותה מטרה. ונראה שלכן נקראת שנת היובל, שנת הדרור. כך כתב הרמב"ן: "ועל דרך האמת, דרור מלשון דור הולך ודור בא, וכן יובל שישוב אל היובל אשר שם שורשיו". והרב שוועל הביא כאן את דברי הזוהר: "כל חד יחזור ביה לדרגה דילה, דנשמתיה אחיזא מתמן".
נמצא שהשם "יובל" הוא טעון משמעויות; גם איל, גם שופר וגם הובלה והולכה. כולן קוראות לחזור אל המקור, אל השורש והדרור; ודרור מציין גם חיבור הדורות לשורשים כדברי הרמב"ן, אבל גם ניקיון הדעת, חופש ועצמאות. כעין סממני שמן המשחה: "מר דרור"(שמות ל כג) ופירש הרמב"ן: "שיהיה חופשי מן הזיוף והתערובת".
כאשר האדם חוזר לעצמו, כאשר הוא שב אל נקודת האמת הפנימית שלו, רק אז הוא בן חורין, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה; ולאדם זה יאתה הברכה "ועל יובל ישלח שרשיו" – כי "עבד ה' הוא לבדו חופשי"(ר' יהודה הלוי).