קול ששון וקול שמחה
הקולות שמייחלים להם כל חתן וכל כלה, "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה", קולות המושרים בפי כל בשמחה רבה בשעת הקידושין, נזכרים בסוף פרקנו בהקשר מאוד לא משמח. במסגרת נבואת העונש על עבודת הבמות והמולך מנבא ירמיהו: "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ"(ירמיה ז לד). בשני מקומות נוספים מופיע ההיגד בהקשרים שאינם משמחים: "הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"(ירמיה טז ט), וכן "והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול ריחיים ואור נר"(ירמיה כה י).
אכן כנגד שלושת פסוקי הזעם עומדת נבואת הנחמה שהיא המקור לאחרונה שבשבע ברכות הנישואין "כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין במה בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את י-הוה"(ירמיה לג י-יא). נוסח הברכה מורכב מהמילים המרכזיות שבשני פסוקי הנחמה הללו.
הצירוף ששון ושמחה מופיע בנ"ך שלוש עשרה פעמים. הגמרא מציינת שפעמים הששון קודם ופעמים השמחה: "אמר ליה ששון לשמחה, אנא עדיפנא מינך דכתיב 'ששון ושמחה ישיגו'(ישעיה לה י). אמר ליה שמחה לששון, אנא עדיפנא מינך דכתיב 'שמחה וששון ליהודים'(אסתר ח יז)"(סוכה מח:). הגמרא אינה מציינת שברוב ההופעות ששון קודם לשמחה, ורק בשתיים שבמגילת אסתר – שמחה קודמת לששון.
להלן ננסה להסביר מתי ומדוע קודם הששון לשמחה, והאם יש מתאם בין הצירוף ששון ושמחה לצירוף חתן וכלה.
החתם סופר מבאר את הבדלי המשמעות בין ששון ושמחה: "דלשון ששון שייך יותר בשמחה רוחנית, ושמחה – בגופנית. ועל כן דרשו 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"(אסתר ח טז) – 'שמחה' זה יום טוב, וכן הוא אומר 'ושמחת בחגך', והיינו שמחה גופנית באכילה ושתיה וכסות נקייה, אלא שנעשה לשם שמים, מכל מקום שמחה גופנית היא. 'ששון' זו [ברית] מילה, וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך'(מגילה טז:), וזהו ודאי שמחה רוחנית דהרי איכא צערא לינוקא (=יש צער לילד)"(חידושי חתם סופר כתובות ח.).
על כן ניתן להבין את הקדמת ה"ששון" ל"שמחה" ברוב המקורות, שהרי העולם הרוחני וששונו חביבים עלינו משמחת הגוף שבעולם הגשמי. אכן בפורים שכולו סימן להצלת גופו של עם ישראל מגזרת "להשמיד להרוג ולאבד", ואשר על כן מצוותו בהנאות הגוף "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"(אסתר ט כב) – כאן ורק כאן קודמת השמחה הגופנית לששון הרוחני.
ומעתה נבין גם את ההקבלה בין קול הששון לקול החתן מזה, ואת הצד השווה בין קול השמחה לקול הכלה מזה. שהרי מדברי המהר"ל למדנו שתכונת האיש היא ברוחניות, ותכונת האישה בעניינים הגשמיים. "כי האשה היא יותר חומרית מן האיש, כי האיש נחשב במדרגת הצורה לאישה"(דרך חיים א ה). וכן הסביר המהר"ל את הגמרא "איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן"(סוטה יז.), ש"לכך שם אש במילת איש ובמילת אשה, וכאשר ה' יתברך מסלק שמו מביניהם אז האש שורף האיש וכן האש שורף האשה"(חידושי אגדות סוטה יז.). וחלוקת שם י-ה היא יו"ד באיש וה"א באשה "הוי אומר, העולם הזה בה"א והעולם הבא ביו"ד"(מנחות כט:). מתוך ההתאמה לאיש "הרוחני" והאישה הגשמית" באים בפסוק קול ששון כנגד החתן, וקול שמחה כנגד הכלה.
המילית "עוד" הפותחת את ההיגד שבו אנו דנים, ניתנת לפירוש בשתי דרכים: האחת – כמשמעה בנבואה, מלשון שוב, שנית, בהוראה של חזרה למצב ששרר לפנים אבל עכשיו אינו קיים. עתה המקום שומם: "במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה", עליו אומר הנביא שבעתיד, כמו בעבר, ישמע בו קול ששון וקול שמחה; וכן בהמשך הפרק בו מופיעה נבואת הנחמה "עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם... נווה רועים מרביצים צאן"(ירמיה לג יב), וכן "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל"(ירמיה לא ג).
אבל כשאנו מביעים משאלה זו מתחת לחופת חתנים ובמסגרת שבע ברכות, הרי קול הששון והשמחה, קול החתן והכלה נשמעים גם בהווה – על כן המילית "עוד" אינה באה בהוראה של תפילה לחזור למצב ששרר בעבר ונפסק, אלא תפילה שההווה הנעים והנפלא יתמשך גם לעתיד הקרוב והרחוק.
כי כן דרכו של עולם, שבשעת הנישואין ומיד לאחריהן האהבה בשיאה. עם רבות הימים, השבועות, החודשים והשנים נכנס הזוג לשגרה המקהה את יופי האהבה ואת עוצמתה. ועל כך באה התפילה "וארשתיך לי לעולם" – זוהר חיי האירוסין יימשך לעולם גם אל תוך שגרת חיי הנישואין, ומתוך כך ישמע גם בעתיד קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.