כי לא בחפזון תצאון
אחד המסרים הבולטים בנבואות הנחמה הוא שלגאולת ולשיבת ציון יש ערך חיובי עצמאי, והן לא באות רק כדי לתקן מצב נואש של העם בגלות. גם לו יצויר שהעם חי בגלות חיי נחת ואושר, עדיין גלות היא זו, ועם ישראל בגולה זקוק לנבואות נחמה וגאולה. גם בפרקנו בא רעיון זה לידי ביטוי.
שני פסוקים מסוף פרקנו מתארים את היציאה מהגלות בזמן הגאולה. הראשון מדריך את הגולים בעודם בארץ הגלות: "ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ צְא֣וּ מִשָּׁ֔ם טָמֵ֖א אַל־תִּגָּ֑עוּ צְא֣וּ מִתּוֹכָ֔הּ הִבָּ֕רוּ נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֥י יְ-הוָֽה׃"(ישעיה נב יא). נשים לב, שהקריאה ליציאה מהגלות באה בפי הנביא, לא על רקע של צרות ומצוקות גשמיות, אלא על רקע בעיות רוחניות. נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֥י יְ-הוָֽה, יהודי הגלות, נדרשים לסור ממקור הטומאה "משני טעמים: (א) מפני שהעפר עצמו טמא (ראה משנה אהלות ב ג; רש"י שבת יד:), ועל זה אמר צְא֣וּ מִשָּׁ֔ם יען כי טָמֵ֖א אַל־תִּגָּ֑עוּ, בל תיגעו בדבר טמא מפני טהרת הגוף (ב) מפני טהרת הרעיון והמחשבה שאי אפשר שיבוררו מחשבותיהם אל הקודש, בעודם בין הגויים, ועל זה אמר צְא֣וּ מִתּוֹכָ֔הּ הִבָּ֕רוּ לב ומחשבה נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֥י יְ-הוָֽה"(מלבי"ם).
הכפל "ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙" בא לפי פירוש זה כנגד הטומאה הפיזית וכנגד הטומאה הרוחנית. אבל אבן עזרא פירש על דרך הפשט:
ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ - פעמים, דרך מהירות, כמו: "סורה סורה אלי"(שופטים ד יח).
(אבן עזרא ישעיה נב יא)
וכן במצודת דוד: "הכפל לומר במהירות רב".
ברם לפי פירוש זה נתקשה להסביר את הפסוק הבא: "כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יְ-הוָ֔ה וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃". משמע שבשעת הגאולה יצאו בני ישראל וילכו בנחת רב ולא במהירות! לכן נראה יותר פירושו של המלבי"ם.
אבן עזרא ציין "כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ – כאשר יצאתם ממצרים (בחפזון)". ויש לברר מדוע לא היה כן בגאולה הראשונה, עליה נאמר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים"(דברים טז ג), האם יש הבדל בין הגאולות?
ראשית, נברר את פישרה של המתינות המופלגת ביציאה מהגלות. רש"י פירש שהעובדה שה' הולך לפנינו ומאחרינו מבטיחה את המחנה מכל אגפיו, ועל כן אין לו לחשוש משום רודף. רש"י מפרש ש"ששני דברים שבסוף המקרא הזה מיישבין שני דברים שבראשו. כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ, מה טעם? כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יְ-הוָ֔ה לנחותכם הדרך, ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך, אין יציאתו בחיפזון. וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן – לפי שמאספכם אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל הולך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף".
גם המלבי"ם מתייחס להבדלים בין צמדי המילים בפסוק, אבל מרחיב את פירושו של רש"י:
הנחפז נחפז אל הדבר, והנס - נס מן הדבר (וראה קול אליהו עמ' סא אות קנט; בית הלוי תחילת פרשת ויצא). והנה יציאת מצרים, היציאה עצמה הייתה בחיפזון כמו שכתוב "כי בחיפזון יצאת ממצרים" כי נחפזו אל הטובות הגדולות שבהתגלות השכינה בעמוד אש וענן ויתר הישועות שלא השיגו עד בואם אל הר ה'. והליכתם בדרך הייתה במנוסה כי אחר כך רדפו מצרים אחריהם. אבל לעתיד לבוא לא יהיה כן. כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יְ-הוָ֔ה ואל מי תחפזו, הלא לא תצטרכו ללכת אחריו עד הר הא-לוהים כי ילך לפניכם. וכן לֹ֣א תֵלכוּ בדרך בִמְנוּסָה מפני האויב שאחריכם, כי הוא ילך מאחריכם כמאסף. ומלפני מי תנוסו?!
דברי המלבי"ם משנים את תפיסת עולמנו בקשר לחיפזון של יציאת מצרים. בהשקפה שטחית נדמה שהחיפזון היה מחמת רצונם לצאת סוף סוף ממצרים. זמן רב חיכו לרגע השחרור מבית העבדים ופרעה הכביד את לבו שוב ושוב. רק לאחר עשר המכות, ובעיקר מכת בכורות, שבסופן התרצה פרעה הסכים לשלחם; על כן חייבים לנצל מיד את ההזדמנות פן יתחרט, מה עוד שהמצרים מאיצים: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ... כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה"(שמות יב לג-לט).
אבל לפי הגדרת המלבי"ם "הנחפז - נחפז אל הדבר" ומטרתו חיובית אל יעד מועיל, ולא בריחה ממצב ביש שזו בחינה של ניסה. על כן נשים לב לדברי רש"י על הפסוק "כי בחיפזון יצאת ממצרים" –
וחיפזון לא שלך היה, אלא של המצרים שכן הוא אומר "ותחזק מצרים".
(רש"י)
והחיפזון שלהם נועד להשיג דרגה רוחנית שציפתה להם מחוץ למצרים, בהר סיני ובארץ ישראל. שהרי שעבוד מצרים תם זמן רב לפני כן.
נבואת הנחמה שלנו מסתיימת אפוא בהבטחה כפולה. ראשית, היציאה מהגלות תהיה בבטחה, ללא פחד, כעין "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"(שמות יד), וכעין נבואת ירמיהו "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו"(ירמיה לא ח); וכפי שפירש רד"ק: כל כך יבואו בנחת שאפילו העיוור והפיסח שיהיו בם, וההרה והיולדת, ילכו לאט". ועל גבי הביטחון הפיזי הזה באה נבואת הנחמה שאין לאן להיחפז "כי הולך לפניכם י-הוה", לא צריך למהר להשיג אותו כי בקרבנו הוא.