תנ"ך על הפרק - ישעיה מה - המצווה הכללית לפרות ולרבות / הרב אליעזר מלמד שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה מה

379 / 929
היום

הפרק

כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָה֮ לִמְשִׁיחוֹ֮ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ לְרַד־לְפָנָיו֙ גּוֹיִ֔ם וּמָתְנֵ֥י מְלָכִ֖ים אֲפַתֵּ֑חַ לִפְתֹּ֤חַ לְפָנָיו֙ דְּלָתַ֔יִם וּשְׁעָרִ֖ים לֹ֥א יִסָּגֵֽרוּ׃אֲנִי֙ לְפָנֶ֣יךָ אֵלֵ֔ךְ וַהֲדוּרִ֖יםאושראֲיַשֵּׁ֑רדַּלְת֤וֹת נְחוּשָׁה֙ אֲשַׁבֵּ֔ר וּבְרִיחֵ֥י בַרְזֶ֖ל אֲגַדֵּֽעַ׃וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ אוֹצְר֣וֹת חֹ֔שֶׁךְ וּמַטְמֻנֵ֖י מִסְתָּרִ֑ים לְמַ֣עַן תֵּדַ֗ע כִּֽי־אֲנִ֧י יְהוָ֛ה הַקּוֹרֵ֥א בְשִׁמְךָ֖ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃לְמַ֙עַן֙ עַבְדִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּחִירִ֑י וָאֶקְרָ֤א לְךָ֙ בִּשְׁמֶ֔ךָ אֲכַנְּךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי׃אֲנִ֤י יְהוָה֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד זוּלָתִ֖י אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים אֲאַזֶּרְךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי׃לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔הּ כִּי־אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י יְהוָ֖ה עֹשֶׂ֥ה כָל־אֵֽלֶּה׃הַרְעִ֤יפוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִמַּ֔עַל וּשְׁחָקִ֖ים יִזְּלוּ־צֶ֑דֶק תִּפְתַּח־אֶ֣רֶץ וְיִפְרוּ־יֶ֗שַׁע וּצְדָקָ֤ה תַצְמִ֙יחַ֙ יַ֔חַד אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּרָאתִֽיו׃ה֗וֹי רָ֚ב אֶת־יֹ֣צְר֔וֹ חֶ֖רֶשׂ אֶת־חַרְשֵׂ֣י אֲדָמָ֑ה הֲיֹאמַ֨ר חֹ֤מֶר לְיֹֽצְרוֹ֙ מַֽה־תַּעֲשֶׂ֔ה וּפָעָלְךָ֖ אֵין־יָדַ֥יִם לֽוֹ׃ה֛וֹי אֹמֵ֥ר לְאָ֖ב מַה־תּוֹלִ֑יד וּלְאִשָּׁ֖ה מַה־תְּחִילִֽין׃כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְיֹצְר֑וֹ הָאֹתִיּ֣וֹת שְׁאָל֔וּנִי עַל־בָּנַ֛י וְעַל־פֹּ֥עַל יָדַ֖י תְּצַוֻּֽנִי׃אָֽנֹכִי֙ עָשִׂ֣יתִי אֶ֔רֶץ וְאָדָ֖ם עָלֶ֣יהָ בָרָ֑אתִי אֲנִ֗י יָדַי֙ נָט֣וּ שָׁמַ֔יִם וְכָל־צְבָאָ֖ם צִוֵּֽיתִי׃אָנֹכִי֙ הַעִירֹתִ֣הֽוּ בְצֶ֔דֶק וְכָל־דְּרָכָ֖יו אֲיַשֵּׁ֑ר הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ לֹ֤א בִמְחִיר֙ וְלֹ֣א בְשֹׁ֔חַד אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יְגִ֨יעַ מִצְרַ֥יִם וּֽסְחַר־כּוּשׁ֮ וּסְבָאִים֮ אַנְשֵׁ֣י מִדָּה֒ עָלַ֤יִךְ יַעֲבֹ֙רוּ֙ וְלָ֣ךְ יִֽהְי֔וּ אַחֲרַ֣יִךְ יֵלֵ֔כוּ בַּזִּקִּ֖ים יַעֲבֹ֑רוּ וְאֵלַ֤יִךְ יִֽשְׁתַּחֲוּוּ֙ אֵלַ֣יִךְ יִתְפַּלָּ֔לוּ אַ֣ךְ בָּ֥ךְ אֵ֛ל וְאֵ֥ין ע֖וֹד אֶ֥פֶס אֱלֹהִֽים׃אָכֵ֕ן אַתָּ֖ה אֵ֣ל מִסְתַּתֵּ֑ר אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִֽׁיעַ׃בּ֥וֹשׁוּ וְגַֽם־נִכְלְמ֖וּ כֻּלָּ֑ם יַחְדָּו֙ הָלְכ֣וּ בַכְּלִמָּ֔ה חָרָשֵׁ֖י צִירִֽים׃יִשְׂרָאֵל֙ נוֹשַׁ֣ע בַּיהוָ֔ה תְּשׁוּעַ֖ת עוֹלָמִ֑ים לֹא־תֵבֹ֥שׁוּ וְלֹא־תִכָּלְמ֖וּ עַד־ע֥וֹלְמֵי עַֽד׃כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־יְ֠הוָה בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔הּ לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃לֹ֧א בַסֵּ֣תֶר דִּבַּ֗רְתִּי בִּמְקוֹם֙ אֶ֣רֶץ חֹ֔שֶׁךְ לֹ֥א אָמַ֛רְתִּי לְזֶ֥רַע יַעֲקֹ֖ב תֹּ֣הוּ בַקְּשׁ֑וּנִי אֲנִ֤י יְהוָה֙ דֹּבֵ֣ר צֶ֔דֶק מַגִּ֖יד מֵישָׁרִֽים׃הִקָּבְצ֥וּ וָבֹ֛אוּ הִֽתְנַגְּשׁ֥וּ יַחְדָּ֖ו פְּלִיטֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם לֹ֣א יָדְע֗וּ הַנֹּֽשְׂאִים֙ אֶת־עֵ֣ץ פִּסְלָ֔ם וּמִתְפַּלְלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ׃הַגִּ֣ידוּ וְהַגִּ֔ישׁוּ אַ֥ף יִֽוָּעֲצ֖וּ יַחְדָּ֑ו מִ֣י הִשְׁמִיעַ֩ זֹ֨את מִקֶּ֜דֶם מֵאָ֣ז הִגִּידָ֗הּ הֲל֨וֹא אֲנִ֤י יְהוָה֙ וְאֵֽין־ע֤וֹד אֱלֹהִים֙ מִבַּלְעָדַ֔י אֵֽל־צַדִּ֣יק וּמוֹשִׁ֔יעַ אַ֖יִן זוּלָתִֽי׃פְּנוּ־אֵלַ֥י וְהִוָּשְׁע֖וּ כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ כִּ֥י אֲנִי־אֵ֖ל וְאֵ֥ין עֽוֹד׃בִּ֣י נִשְׁבַּ֔עְתִּי יָצָ֨א מִפִּ֧י צְדָקָ֛ה דָּבָ֖ר וְלֹ֣א יָשׁ֑וּב כִּי־לִי֙ תִּכְרַ֣ע כָּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כָּל־לָשֽׁוֹן׃אַ֧ךְ בַּיהוָ֛ה לִ֥י אָמַ֖ר צְדָק֣וֹת וָעֹ֑ז עָדָיו֙ יָב֣וֹא וְיֵבֹ֔שׁוּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֥ים בּֽוֹ׃בַּיהוָ֛ה יִצְדְּק֥וּ וְיִֽתְהַלְל֖וּ כָּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אליעזר מלמד שליט

המצווה הכללית לפרות ולרבות

מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאשה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם, ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים (משנה גיטין ד, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", שנאמר (ישעיהו מה, יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

החובה הפרטית

המצווה הכללית שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, והוא הבועל בחיבור. ולזה רמז הפסוק: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".

להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו).

ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה.

כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד.

החובה הכללית

מוכרחים לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגידרה להוליד בן ובת(והוסיפו חכמים וחייבו להוליד עוד). מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו.

על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה, ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בפרקנו: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה.

על כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ס"ת (להלן הלכה כא). ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת (גיטין מא, א). ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני (יו"ד רסז, עט), כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה (תוס' שם 'לא תוהו'; חגיגה ב, ב, 'לא תוהו'). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג). והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש(מ"א קנג, ט; א"ר יב; מ"ב כד) ולדעת רוב הראשונים מוכרים ס"ת גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכן כתב רמב"ן (מלחמות כ, א, בדפי הרי"ף). וכ"כ האלף לך שלמה (אה"ע ב). גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, למרות שלא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש.

באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – שמחת הבית וברכתו'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך