מרד אבשלום(ה)
דוד ידע היטב מה גדולה הסכנה בה היה נתון באותה מלחמה, ואף-על-פי-כן, משנודע לו מותו של אבשלום התאבל מאוד. דוד גם ידע עד כמה גדול הקלקול שהסתבך בו אבשלום, הן בהריגת אמנון, הן במרד שפילג את העם וגרם למלחמת אחים קשה, הן בחטא החמור שחטא כשבא על נשות אביו בפרהסיא, חילל את השם ופגע פגיעה אישית בדוד אביו. דוד תלה את כל רשעותו של אבשלום, כאילו נמשכה מחטאו שלו - הן גם הוא נכשל לכאורה בשפיכות דמים, בגילוי עריות ובחילול השם. על כן התאבל מאוד על אבשלום, ולפי דברי חז"ל(סוטה י:) מטרתו היתה להציל את אבשלום בנו משבעת מדורי גיהנם.
כשראה יואב, שר הצבא הגיבור, אך גם הקשוח, שדוד מאריך באבלותו על אבשלום, איים עליו במרד גלוי אם לא ישוב אל העם ויפסיק את אבלו. בכך שב והראה את חוסר נאמנותו לְמרות המלך. בשעה ששב דוד מאבלו, הכיר העם המורד בטעותו ובכפיות טובתו כלפי דוד, המלך המסור.
התארגנה קבלת פנים המונית להשבת המלך אל הארץ ואל מלכותו. בין הנקהלים היו שמעי בן גרא וציבא נער בית שאול, אשר ביקשו לנצל את ההזדמנות כדי לבקש את חסותו ואת סליחתו של המלך. שמעי, שנודע בקללה הנמרצת שקילל את המלך, ביקש את סליחתו. המלך גילה את רוחב לבו ונשבע לשמעי לשמור על חייו, למרות דעתו של אבישי אחי יואב, שדרש להורגו. בין בני בנימין הבאים לקבלת הפנים למלך היה מפיבושת בן יהונתן, שהתנצל על כך שלא ליווה את דוד בשעת צרתו. אמנם המלך, שהושפע מדברי ציבא נער שאול, גזר לחלק את ירושת שאול בין ציבא למפיבושת. היתה זו טעות שעל-פי דברי חז"ל(שבת נו:) היתה שורש לחלוקת מלכות ישראל בימי רחבעם נכדו של דוד.