תנ"ך על הפרק - דברים כא - "בננו זה... זולל וסובא" / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים כא

174 / 929
היום

הפרק

עֶגְלָה עֲרֻפָה, אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, בֵּן סוֹרֵר וּמֹרֶה, אִסּוּר הַלָּנַת מֵת

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤אשפכהשָֽׁפְכוּ֙אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

"בננו זה... זולל וסובא"

הוריו של הבן שסורר ומורה מביאים את בנם לשער העיר וקובלים בפני זקני העיר: "בננו זה סורר ומרה, איננו שמע בקלנו, זולל וסבא" (דברים כא, כ). וכבר הרגישו חז"ל בתמיהה הגדולה: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל"?  ותירצו: "אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עב ע"א).

ועדיין יש להבין, היכן הזהירה התורה לא לאכול בשר ולא לשתות יין, באופן שהאדם עלול להימשך אחר תאוותיו - הרי האכילה והשתייה כשלעצמה, אין בה כל עוול? ומסביר הרמב"ן: כ"שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו 'קדושים תהיו' (ויקרא יט, ב). ונאמר עוד, 'ואותו תעבודו ובו תדבקון' (דברים יג, ה), כאשר פירשתי, שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'" (רמב"ן, דברים כא, כ).

ובפרשת ואתחנן על הפסוק "ואתו תעבד" כתב הרמב"ן: "שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר, וצרכי עצמו עראי, עד שיבא מזה מה שאמרו 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' (אבות ב, יב), שאפילו צרכי גופו - לשם עבודת הא-ל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה', כענין שאמרו (בראשית רבה ט, ו) והנה טוב מאד - זו שינה. וכי שינה טובה היא? אלא מתוך שישן קמעה, הוא עומד ועוסק בתורה וכו', וזה פירוש נכון" (רמב"ן, דברים ו, יג).

ואף שלדברי הרמב"ן עבר רק על מצות עשה, שלא קנה מעלת הקדושה, מ"מ עונשו אינו דומה לכל העובר על מצות עשה. ופירש ר' יונה בשערי תשובה שיש איסור להימשך אחר תאוותו גם בדברים המותרים, "כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר, וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר 'וישמן ישֻרון ויבעט' וכו', כי כאשר ישבר אדם תאותו גם בדברים המותרים, בזה תצליח הנפש" (שער א, ל).

והאריך בזה המדרש, "וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב, טו): 

לפי השבע הן מורדין. וכן אתה מוצא בדור המבול, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה... וכן מצינו באנשי המגדל וכו'. וכן מצינו באנשי סדום וכו', וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה וכו'. וכן אתה מוצא בימות המשיח, שאין עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה... דבר אחר "שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו), אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישעיהו ב, ז-ח) "ותמלא ארצו כסף וגו', ותמלא ארצו אלילים".

ולדעת ספר החינוך, יש בהיגררות אחר התאווה, אף בדברים המותרין, מצות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט):

ובכלל זה שלא נרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף וכו'. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת וכו' שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת, תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים וכו'. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם - כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהם כלל לכונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים - כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו (החינוך, מצוה שפז).

ועוד יש בזה, לדעת החינוך, משום עברה על מצות אהבת ה': "והעובר על זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם, שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים, בטל עשה זו ועונשו גדול, וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם" (החינוך, מצוה תיח). הרי שההיגררות אחר בשר ויין, אף שהם מותרים לאכילה, יש בהם עברה על יסודי הדת!

***

"ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ד, ג) 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר'".

ופירש הרב קוק זצ"ל בעין איה (ברכות פ"ה, אות עו): שאכילת בשר אפשרית בכמה אופנים. יש המבשלים בשר במים, יש הצולים ע"ג האש, ויש המטגנים בשמן במחבת. בשר המטוגן בשמן הוא הטעים ביותר, אך מבחינת אבות המזון הוא דווקא הפחות מועיל. הטיגון אינו אלא מותרות, שמן הראוי להימנע ממנו. וז"ש הנביא, שהמחבת היא המחיצה של ברזל המפרידה בין ישראל לאביהם שבשמים, היינו אהבת המותרות. וכן אמר הבעש"ט על הפסוק "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה). האנוכיות של האדם ואהבת המותרות, האגואיזם, הם הם המחיצה המבדילה בין האדם לבוראו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך