תנ"ך על הפרק - דברים כא - מדוע מופיעה פרשת עגלה ערופה בתוך פרשות המלחמות? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים כא

174 / 929
היום

הפרק

עֶגְלָה עֲרֻפָה, אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, בֵּן סוֹרֵר וּמֹרֶה, אִסּוּר הַלָּנַת מֵת

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤אשפכהשָֽׁפְכוּ֙אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע מופיעה פרשת עגלה ערופה בתוך פרשות המלחמות?

הקדמה

פרשת שופטים כולה עוסקת בדינים הנוגעים למנהיגי ישראל, כמו שכתב הספורנו בתחילת פרשת שופטים (טז, יח):

אחר המצוות להמון, ציווה עניני מנהיגיו, והם השופטים (טז, יח - יז, יג), והמלכים (יז, יד-כ), והכהנים (יח, א-ח), והנביאים (שם, ט-כב), אשר בתיקונם יתוקן ענין ההמון, ובקלקולם יקולקל.

עוד כתב הספורנו (יט, ב):

אחר שבאר ענין השופטים והמלך והכהנים והנביאים, סיפר המצוות המוטלות על השופטים, והם הבדלת ערי מקלט (יט, א-יג), וגבולות הארץ (שם, יד), וחקירת העדים וקבלתם (שם, טו-כא), והמצוות המוטלות על המלכים, והם: 'כי תצא למלחמה' (כ, א-ט), 'כי תקרב אל עיר' (שם י-יח), ו'כי תצור' (שם יט-כ).

כשמתבוננים במיקומה של פרשת עגלה ערופה רואים שהפרשה שלפניה עוסקת בדיני מלחמה: "כי תצור אל עיר ימים רבים" (כ, יט), והפרשה שאחריה עוסקת גם היא בדיני מלחמה: "כי תצא למלחמה על איביך" (כא, י). נשאלת אפוא השאלה שכבר שאל "בעל הטורים" (בתחילת פרשת כי תצא, כא, י): "למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות?"

ה"כלי יקר" (כא, א) כתב בצורה חריפה עוד יותר: "הקשה מהר"י אברבנאל על פרשה זו שאין כאן מקומה בין ארבע פרשיות המדברות מענין מלחמה"! דהיינו שלפני פרשת "כי תצור" כתובות שתי פרשות נוספות שעוסקות בדיני המלחמה: "כי תצא למלחמה על איבך" (כ, א-ט), ו"כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (שם י-יח), וכל הפרשות מסודרות לפי סדר: תחילה הדברים הנאמרים לעם ישראל לפני היציאה למלחמה. אחר כך, כאשר יוצאים למלחמה ומתקרבים אל האויב, הדברים שאומרים לאויבים לפני שנלחמים בהם. אחר כך, הדינים הנוהגים אם האויב אינו נענה לקריאה לשלום וצרים עליו, ובסוף: "ונתנו ד' אלקיך בידך ושבית שביו"! ומדוע פרשת עגלה ערופה נמצאת בתוך מערכת פרשות המלחמה?

נאמרו על כך מספר תשובות ובמאמר קצר זה נביא רק חלק מהן.

א. הסבר כללי

כאשר מתבוננים בפרשת המלחמה הנזכרת בתחילת פרשת כי-תצא רואים שהיא שונה באופן מהותי משלוש פרשות המלחמה שבפרשת שופטים, שכן פרשות המלחמה שבפרשת שופטים עוסקות בדיני הציבור: הפרשה הראשונה עוסקת באמירות הכהן והשוטרים אל העם לפני היציאה למלחמה. הפרשה השניה עוסקת בקריאה לשלום לאויב לפני המלחמה, וכיצד יש לנהוג עם האויבים כאשר הם מקבלים את השלום, וכאשר אין הם מקבלים אותו, והפרשה השלישית מלמדת מה מותר ומה אסור לעשות בשעת המצור. מה שאין כן פרשת המלחמה שבתחילת פרשת כי-תצא אינה עוסקת בדיני הציבור במלחמה, אלא במקרה פרטי, בו אדם ראה אשת יפת תאר וחשק בה. על פי זה ניתן לענות שפרשת עגלה ערופה, שעוסקת בדינים ציבוריים, שנוגעים, כאמור, לסנהדרין הגדולה ולבית הדין של העיר ולכהנים, לא נכתבה בתוך פרשיות המלחמה, אלא אחרי כל הפרשיות של הדינים הכלליים הנוגעים למלחמה, ולפני הדינים הפרטיים שבפרשת כי-תצא! אבל עדיין קשה, שאף על פי כן היה מתאים יותר שהיא תופיע אחרי פרשות רוצח בשוגג ובמזיד (יט, א-יג), העוסקים בדינים כלליים הנוגעים למנהיגים בעקבות מעשה רצח.

ועוד שגם שם נזכרים "זקני עירו" (יט, יב), וגם אצלנו נזכרים "זקני העיר ההיא" (כא, ג-ד-ו), גם שם מסיימת התורה: "ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך" (יט, יג), וגם אצלנו מסיימת התורה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ד'" (כא, ט)!

ב. הסבר "קהלת יצחק"

בספר "קהלת יצחק" על התורה (לרבי יצחק ברבי ניסן רייטבארד, ווילנא תר"ס) כתב בשם הרב יעקב מווילנא:

ידוע שכל המעשים שאדם עושה, אם לטוב אם לרע חלילה, הנה המעשים ההם יפעלו פעולה עזה ונמרצה בפנימיותו. למשל: כאשר עושה אדם מעשה אכזריות, אף על פי שהאדם הזה רחמני הוא בטבעו, אך מפני שעשה מעשה אכזריות כמה פעמים, אף שההכרח אילצהו לכך, בכל זאת נהפך טבעו לאט לאט להיות אכזרי. ולכן חששה תורתנו הקדושה בענין המלחמות שיעשו ישראל, פן ואולי יפעלו זאת על איש הישראלי להקל במעשה רצח, ואף שלא בשעת מלחמה יקום וישפוך דם אחיו, אחרי כי הורגל בה, בעשותו זאת כמה פעמים במלחמה. לזאת סמכה תורתנו הקדושה תיכף אחרי גומרה לדבר מענין עשיית מלחמה, פרשת עגלה ערופה, לאמר דכל הנ"ל הוא רק בשעת מלחמה. אבל שלא בשעת מלחמה, 'כי ימצא חלל באדמה' הוא כאילו נחרב עולם מלא, והוכרחו סנהדרי גדולה לצאת מלשכת הגזית ולמדוד, ולהביא עגלה ערופה, וכל הסדר הזה.

יש לציין שיסוד זה "שכל המעשים שאדם עושה, אם לטוב אם לרע חלילה, הנה המעשים ההם יפעלו פעולה עזה ונמרצה בפנימיותו", כבר כתב ספר החינוך (במצוה ט"ז):

כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה צדיק גמור, ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור.

וכעין זה כתב החינוך במספר מקומות נוספים.

וכן כתב "אור החיים" הקדוש באופן יותר מפורט לגבי הריגת בני אדם (דברים יג, יח):

לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים, והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת.

כמו כן ניתן לומר לגבי המלחמה באויבים, גם המלחמה בערים הרחוקות, שבהן נצטווינו "והכית את כל זכורה לפי חרב" (כ, יג), וקל וחומר לגבי עמי כנען, שעליהם נצטווינו "לא תחיה כל נשמה" (כ, טז), עלול הדבר לגרום לנו לאכזריות, לְקֵהוּת חושים ולזלזול בחיי אדם, ולכן כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה בסמוך לפרשות המלחמה, כדי ללמדנו שאפילו בשעת מלחמה, כשאנשים רבים עוסקים בהריגה, ודם רב נשפך, והוא עלול להיות קל ערך בעיני בני אדם - נפשו של אדם יחיד מישראל שנהרג, חשובה היא מאד בעיני ד', עד כדי כך שזקני בית הדין הגדול צריכים לטרוח בעצמם, כפי שאמרו חז"ל: "ויצאו - הן ולא שלוחיהן" (סוטה מה ע"א), וכן צריכים לטרוח בדבר כל זקני העיר ההיא והכהנים, ללמדנו עד כמה חשובה נפש אחת של יהודי בעיני התורה, אף בשעה שעסוקים בהריגה. וכמו שכתב רבנו יוסף בכור שור: "וגם נראה דבר גדול וקפידא גדולה שהקב"ה מטריח על נפש אחת".

יהי רצון שתמיד יהיה חשוב דמו של כל אחד מישראל בעיני כל אחד מישראל, וכולם יזהרו בכל ארחות חייהם, הן בנסיעתם בכבישים והן במקומות אחרים, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.

[להרחבה עיין במאמרי "פרשת עגלה ערופה, טעמיה ומיקומה" ב"שמעתין" 150]

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך