ארבעה אסרו בשמחה

נאמר בפרקנו: "ויקם בלעם בבקר, ויחבש את אתֹנו, וילך עם שרי מואב" (כב, כא).

כתב על כך רש"י:

ויחבש את אתנו - מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר [לו] הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו'.
(בראשית כב, ג)

על הפסוק "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמֹרו" כתב רש"י:

וישכם - נזדרז למצוה.
ויחבש - הוא בעצמו ולא ציוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה.

אותו יסוד שכתב רש"י ביחס לאברהם מול בלעם, הורחב במכילתא על הפסוק "ויאסֹר את רכבו ואת עמו לקח עמו" (שמות יד, ו). כך נאמר שם:

ארבעה אסרו בשמחה:
אברהם אסר בשמחה, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר ויחבֹש את חמֹרו' (בראשית כב, ג). ולא היו לו כמה עבדים? אלא לכבוד המקום.
יוסף אסר בשמחה, שנאמר: 'ויאסֹר יוסף מרכבתו' (שם מו, כט). ולא היו לו כמה עבדים? אלא לכבוד אביו.
בלעם אסר בשמחה, שנאמר: 'ויקם בלעם בבקר ויחבֹש את אתונו' (במדבר כב, כא).
פרעה אסר בשמחה, שנאמר: 'ויאסֹר את רכבו'.
תבא חובשה של אברהם, שהלך לעשות רצון המקום, ותעמוד על חובשה של בלעם, שהלך לקלל את ישראל.
תבא אסרה של יוסף, שאסר לילך לקראת אביו, ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע, שהלך לרדוף את ישראל.

יש לשאול: מדוע אצל אברהם ואצל בלעם נאמר "ויחבֹש" ואילו אצל יוסף ואצל פרעה נאמר "ויאסֹר"?

התשובה פשוטה: את החמור ואת האתון רק חובשים, אבל את המרכבה צריך לאסור - לקשור - לסוסים. אברהם ובלעם, שלא היו מלכים, רכבו על חמור ועל אתון, ואילו יוסף, שהיה משנה למלך, ופרעה, שהיה מלך, ישבו במרכבה. ואמנם המכילתא בתחילתה כתבה: "ארבעה אסרו בשמחה" ופירטה את כל הארבעה, וכתבה על כל אחד מהם: "אסר בשמחה", אבל בסופה הדגישה המכילתא את ההבדל בין החבישה של אברהם לחבישה של בלעם, ובין האסירה של יוסף לאסירה של פרעה.

במדרש זה רואים כמה אבות האומה הזדרזו לקיים את מצוות ד' בשמחה, ואילו מנהיגי הגויים הזדרזו בשמחה כדי לנסות להשמיד ח"ו את עם ישראל. ובזכות מעשי אבותינו הצילנו ד' מיד הגויים.

פרופסור נחמה ליבוביץ למדה עוד לימוד גדול מדברי המכילתא הללו: "מעשה המצוה הנעשה אי פעם אינו הולך לאיבוד, וכח האהבה עתיד לנצח את כוחות השנאה" ("עיונים חדשים בספר שמות", עמ' 137).